מרדכי גרנביץהמנהיג החסידי האולטימטיבי, הבלתי מעורער, הוא רבי אלימלך מליז'ענסק. או כפי שהוא מכונה – "ר' מיילעך".
סיפורים רבים אודותיו בעניין של תוכחה לחוטאים, בנויים באותו ה'סיסטם': הוא פוגש מישהו שגנב או נאף ורואה זאת עליו, ומיד מתחיל לדבר לעצמו: "מיילעך! מה עשית עם פלונית ביום פלוני…". האדם שמולו מיד מבין, מרכין ראשו בחרטה ומבקש דרך לשוב אל קונו.
היינו חושבים שזו מניפולציה, אבל ר' מיילעך אמר: "למה באים אלי עם צרות? זה מבקש בריאות. זה ילדים. זה צריך פרנסה. כנראה שאני הוא האשם, האחראי לכך שלזה אין בריאות, או בנים, או פרנסה…". הוא האמין בכל לבו שמה שמתגלגל אליו ונוגע בו, כנראה קשור אליו אישית.
נשמע מיסטי? בואו נמשיך.
לפני כעשור ביליתי לילות וימים אצל ידידי הזמר המופלא אברהם טל, בהפקות מוסיקליות. יום אחד ניגנתי לו שיר חדש שלי. הוא הקשיב ואמר לי: יש לך משפט שפונה החוצה. "בואו ותראו" או "תפסיקו…".
"נו?", שאלתי.
ואז הוא אמר לי משהו שהוא אבן יסוד בעיניי: אתה כאמן משתף בחוויות שלך, מספר על עצמך. אם עוד מישהו עובר דברים דומים, זה יהדהד בו, הוא יתחבר לזה, נתת מילים למה שהוא עובר. אבל, לעולם אינך פונה "החוצה". אינך מוכיח בשער. אתה רק משתף מהעולם האישי שלך.
מלבד התובנה המדהימה הזו, חשוב להסביר שגם היא, אינה טקטיקה אמנותית, אלא אמת צרופה.
אם משהו נגע בי, יש לי עבודה איתו. אם מישהו אמר משהו שהדליק אותי או פגע בי, לפני הכל כדאי לי לבודד את ה"כי הוא עשה", ולהתמקד במה אני מרגיש. יש שם רגש לא פתור. יש שם מקום שלי, ש'ההוא' היה רק טריגר שלחץ שם. זה הכל.
אם למשל הייתי מנתח מוח עולמי, ומגיעה אלי אמא עם ילדה קטנה לבדיקה, והילדה תגיד לי "אתה נראה לי רופא טיפש" – הייתי נפגע? כנראה שהייתי מחייך ונותן לה סוכריה… כי זה לא ערער אותי בכלל!
אבל אם מישהו כן ניער אצלי משהו, אז יש אצלי נושא להתבונן בו. ולהתנקות. ואפילו אם אחר כך (רק אחרי שעשיתי עבודה עם עצמי ולקחתי אחריות) אפנה לאותו אחד בכנות, זה כבר לעולם לא יהיה בעמדה מאשימה, רק בשיתוף של מה התעורר אצלי. נטו.
המציאות בדרך כלל משקפת לנו תפיסות פנימיות שלנו. והראיה, שכל אחד חווה דברים בצורה שונה. המפתח הוא לקיחת אחריות על עצמי. השיתוף הכנה הוא לעולם לא הבעת דעה על פלוני, אלא מה אני חווה. בענווה, ומתוך הבנה שזה לא מעיד כלום מעבר לכך שכך אני חווה את העניין.
ברשת החברתית צפים דברים בצבעים עזים. אנשים מרשים לעצמם הרבה יותר מאשר בחיים וזו הזדמנות לקחת נשימה ולראות מה מפעיל אותי באמת. מה אני מחפש להשיג. מה עולם הערכים שהפנמתי, ומה דרוש תיקון.
אסיים במילים שחיבר רבי אלימלך: "אדרבה תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". לא כהתחסדות צדקנית מעושה, אלא מתוך הבנה שאין מציאות אחרת. ככה מתקדמים פנימה.
העיסוק בניתוח המציאות "בחוץ", הרבה פחות משנה, כיון שאם אנו עושים את שלנו, ומתקדמים בכיוון הנכון, אפילו ים סוף לא יעמוד בדרכנו…
(בשלח תשעט)
