הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)דמותו האגדית של המרגל עז הנפש, אלי כהן, מוצגת תמיד בהקשר הישראלי של לוחם מוסד, שהתחזה לאיש עסקים סורי, והפיל בפח את כל בכירי הממשל והצבא העוין. אלי כהן לא צמח בחלל הריק. במכורתו, אלכסנדריה, זכה לקבל חינוך עמוק ורציני מאחד ההוגים החשובים של העולם הציוני-דתי במאה העשרים, הרב ד"ר משה ונטורה. אם נעמוד על טיבו של המחנך, נזכה לקבל הצצה עמוקה לנפשו של המתחנך, שלא היסס לאזור את כל כוחותיו למען בטחונה ושלומה של מדינתנו.
הרב ונטורה, איש רב פעלים, שעמל על הפצת התורה, הציונות וההשכלה בקהילות טורקיה, עיראק, לבנון ומצרים, ולבסוף גם בארץ הקודש, הקים באלכסנדריה את בית הספר התיכון על שם הרמב"ם. בית הספר נועד להעניק לילדי העיר, בה כיהן כרב עד הקמת המדינה, אז גורש, חינוך יהודי ותורני איכותי.
את משנתו החינוכית ניתן לתמצת מתוך נאום שנשא בבגדד בשלהי מלחמת העולם הראשונה, זמן קצר אחר שפשט מדיו כקצין בצבא התורכי, והתגייס למלאכת הקודש של הקמת חינוך תורני-ציוני במקום (חלקים מהנאום מובאים ע"י אברהם טווינה, גולים וגאולים, כרך א, רמלה תשכ"ט, עמ' 63):
"בארץ ישראל קמה תנועה להחיות את השפה העברית. עוד מעט והארץ תשוחרר מעול הטורקים, ויזרמו אליה עולים מכל כנפות תבל. אנחנו נעלה עם העולים, ונקים את מדינת היהודים, ושפתנו המשותפת תהיה שפת אבותינו הקדושה. ואתם חייבים ללמד אותה לבני ישראל הנמצאים כאן!".
הוסיף והמשיך:
"התנועה הציונית חייבת לקום, ולימוד השפה העברית חייב להמשך, אבל אני רואה שחורות. עוד מעט תקום ממשלה ערבית שתמנע מכם להשתמש בשפה ולדבר על ארץ ישראל, אבל לא תאסור את לימוד התנ"ך. ולזה אני מדריך אתכם ללמד על העליה מתוך ספריהם של עזרא ונחמיה".
ביחד עם הרב יצחק מכמל, עמל הרב ונטורה על חינוך והכשרת מורים לתנ"ך ותושב"ע בעיראק, ולימים היה מחלוצי לימוד מחשבת ישראל בבתי ספר בארץ ובעולם, וכתב ספרי לימוד חשובים בתחום, הראשונים אי-פעם (אף לימד באוניברסיטת בר-אילן באחרית ימיו).
העתונאי הותיק אברהם חיים אלחנני ראיין את הרב ונטורה כאשר הלה כבר היה בארץ ישראל, ופעל רבות בשדה החינוך הדתי. כך הוא מצטט משמו (שבט ועם: במה לבירור בעיות הצבור הספרדי בארץ ובגולה, ד, תשי"ט, עמ' 125-123):
"אני תקוה כי החקירה בבעיות הנצח תביא את החניך לידי הכרה ברורה ששומה עליו להיות מתון בעיצוב השקפת עולמו. שהכפירה הזולה אינה אלא התחמקות מבעיות אלו, ולא פתרונן, שהזלזול בערכים היקרים לאומה, מכוח הנעימה הפסקנית השגורה, הוא פרי הגאווה שיש לעקור את שרשה מן הלב".
הגם שהתחננו לפניו שועים רבים שיקבל על עצמו את משרת רבנות העיר תל-אביב בראשית שנות הששים, בחר הרב לקבוע את משכנו תחילה בבאר-שבע, ולעמול על חינוך ילדי ישראל. כך הסביר אז מי שניתן לראותו אבי רעיון הגרעין התורני:
"מצאתי במקום זה מקור של השראה רבה. לא בקשתי לקרב את הקרובים אלא אני תר אחר קרבת הרחוקים. רבבות מילדי ישראל תועים בדרכי החיים החדשים, מצוה לקרבם אל חיק האמונה… הזמן מחייב גישה מיוחדת, למצוא מזיגה בין הפרה הרוצה להניק והעגל הרוצה לינוק".
בעיקר מרגש חזונו החברתי-תורני-הסטורי:
"עתידה היהדות הספרדית למלא תפקיד היסטורי בחיים הרוחניים של מדינת ישראל. סיסמתנו צריכה להיות 'תחת הנחושת אביא זהב'. תחת הנחושת של תקופת הגלות והניוון הרוחני של השבטים האלה בסביבה הנחשלת של גלות ישמעאל, נביא את הזהב אשר ירשנו מתקופת הזוהר של ספרד", בגלות ישמעאל נאורה ומאפשרת.
(יתרו תשעט)
