הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)"הזית אינו דומה ליתר האילנות. הוא עומד חי ורענן בקיץ ובחֹרף ושום רוח-סערה לא יוכל להפיל את ענפיו. וכך היהודים, למרות צרותיהם ורדיפותיהם בין העמים נשארו בקיומם בעת שהעמים הגדולים הקדומים נכחדו מן הארץ ולא נשאר להם עוד שם וזכר. הזית מועיל בענפיו, בפריו ואף בגרעיניו. וגם כל חלקי האומה הישראלית מועילים הם להאנושיות על-ידי הרימם את דגל האמת בכח ועז!
בימי קדם השתמשו במקום הגז והחשמל – בשמן זית להאיר את חשכת הלילה, וכך אומתנו האירה את ערפלי האנושיות במאור הצדק והחסד שקבלה מהר סיני!
וכמו שהזית איננו משלים עם אילן אחר שאינו מגזעו, כך לא יוכל ישראל להתבולל בין יתר העמים.
הזית הוא סימן לקץ הצרות. על-ידי סימן זה הודיע נח את קץ המבול, ונקוה שעל ידי סימן זה יבא קץ לגלות ישראל!"- דברים מרגשים אלה נשא הרב יעקב מאיר, לימים הראשון לציון והרב הראשי של ארץ ישראל, בשנת 1910 בקארלסבד (היא קרלובי וארי), באספה גדולה למען התרבות העברית והנחלת השפה העברית (עיתון החרות, י"ז אב תר"ע, עמ' 2-1). הרב מאיר היה מגדולי הלוחמים למען החייאת השפה בכל תחומי החיים, והיה שותף פעיל בזה עם ר' חיים הירשנזון. גם בהיותו רב בסלוניקי, פעל להחדרת הרעיון הציוני והחייאת השפה בקרב לבבות בני הנוער והקהילה כולה. כמה חודשים קודם לְנאום זה נבחר הרב מאיר לשבת בהנהלת "הקונפרנציה לשפה ולקולטורה העברית", יחד עם אחד העם, נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר בן-יהודה, ועוד רבים וטובים.
בנאום שנשא הרב מאיר, בשנת 1925, לרגל התכנסות הוועידה הארצית של באי כח עדות המזרח בארץ ישראל, שטח את משנתו החברתית:
"אל יחשדו אותנו חלילה ביצירת התאחדות נגד אחינו האשכנזים, חלילה לנו מא-להינו מעשות כזאת. אדרבא, אנו שואפים לקשר ולחזק את הקשרים בינינו הספרדים ובין אחינו האשכנזים. עוד לפני 35 שנה השתדלתי ליצור את האחדות בין שני חלקי העם הללו והצלחתי, ובמשך זמן רב קבלתי תודות מכל צד. מטרתנו היא רק אחוד ובנין, ואילו היה רעיון של פירוד ביסוד… לא הייתי נכנס בכל הענין הזה".
כל אלה היו לצד תמיכתו בהכשרה חקלאית ומקצועית, בהתיישבות פיסית בארץ, בדבקות בהלכה ובמצוות ללא סייג, ובשיתוף פעולה הדוק ומלא עם כל החפצים בבנין ארצנו המתחדש. היטיב להגדירו בספר יובלו (זכרון מאיר, ירושלים תרצ"ו) מי שיירש אותו לימים בכתר הראשל"צ, הגאון הרב בן-ציון מאיר חי עזיאל:
"משאת נפשו הכבירה, שבה הכיר תעודת חייו ושהיתה נר לרגליו ואור לנתיבותיו, ונקודה מרכזית למחשבותיו והגיוניו, פעולותיו ועלילותיו הרבות והמעונפות היא: גאולת האומה בפנימיות נפשה. מנקודה זאת התפלגו שתל פעולות מרכזיות חשובות מאד מאד: אחדות האומה והרמת כבודה, התנערותה משפלות דלותה והתגברות רוחה. מכאן נובעת התמסרותו הרבה להחיאת שפת קדשנו, אוצר נשמת האומה וגנזי רוחה, והשלטתה בפי הדור העתיד, שהוא חזה בו את דור הגאולה, והתאחדותם ההרמונית של שני שבטי ישראל, האשכנזים והספרדים, אשר בה ראה אתחלתא דגאולה… מכאן נובעת גם גבורתו הנפלאה לעמוד בפרץ, להגנת כבודה והרמת קרנה של האומה בעתים היותר קשות לה".
איש חיפה הדגול, ר' שמואל בן שבת, תיאר מפגש של הרב מאיר עם אנשי העיר, כאשר על הפרק עמדה שאלת ההתאזרחות בפלסטינה, תחת המנדט הבריטי. וכך לשונו:
"נתקבלה אז פתקא מאחד השומעים, שבה כתוב: 'האם מי שאינו מתאזרח תפלתו מתקבלת'? … ותיכף באה תשובתו: 'כל יהודי הגר בארץ ישראל ואינו מתאזרח, חוטא הוא כלפי דתו ועמו, תפלתו אינה מתקבלת'! …".
(תרומה תשעט)
