הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר ועתה השב אשת…" (בבא קמא פ"ח מ"ז) – בדברים אלה משלימה המשנה את האמור בפרשת השבוע בתחומי הנזיקין. כדי למלא את החובות המלאות של האדם המזיק הוא חייב בראש ובראשונה לפצות את הנפגע בתשלומים שהתורה מחייבת, הנוגעים להיבטים השונים של הפגיעה. ברם, בשל העובדה שהפגיעה אינה רק כלכלית, אלא שלכל פגיעה יש גם משמעות נפשית – הביאה התורה שבעל-פה ממרחק לחמה, ולימדה כי יש צורך בבקשת מחילה מהנפגע, ורק אז מתמלאת החובה המוטלת על הפוגע.
משנה זו, לא ללמד על עצמה יצאה, אלא ללמד על הכלל כולו יצאה. היא פותחת פתח רחב להבין את החובה הבסיסית של בקשת המחילה. חובה זו קיימת בשל העובדה שיסוד הפגיעה של אדם בחברו נוגע לנשמה. כל מי שפרצו לביתו יודע כי בד בבד עם המחיר הכלכלי של הפריצה – הנזק היותר בסיסי הוא איבוד הביטחון, מחיר החדירה לפרטיותו של האדם, והתמוטטות גדרות הבית. הצורך אפוא אינו רק בתיקון כלכלי, אלא גם בתיקון נפשי.
ממה מורכבת בקשת מחילה? היא ממלאת את הצורך של הנפגע בהכרה משולשת. השלב הראשון הוא הודאה בעובדות, והכרה שאכן נעשתה פעולה זו נגדו, והפוגע אינו מכחיש את העובדות; השלב השני הוא הודאה במשמעות העובדות – שהלוא פעמים רבות מסכימים על העובדות, אולם מבטלים את משקלן, בנוסח "זה בסך הכל היה דבר מה פעוט" וכדו', בעוד שהנפגע קרוע בתוך עולמו, ולבו שותת דם על הכאב שנגרם לו. השלב השלישי הוא קבלת האחריות על הפגיעה הזו, והימנעות מהאשמת הקורבן בכך שהוא למעשה הביא את זה על עצמו.
כשאנו מנתחים את ההתנצלות השכיחה "לא התכוונתי לפגוע, אבל אם מישהו נפגע – אני מצטער", אנו מזהים שכלל אין מדובר בהתנצלות. להפך, מדובר בהחרפת הפגיעה. הפוגע הוא צדיק – כי הוא לא התכוון לפגוע, וממילא אם מישהו נפגע – הוא אשם, והפוגע הנדיב מוכן לבטא צער על כך שהנפגע פגע למעשה בעצמו בשל העובדה שכלל לא הייתה כוונה לפגוע בו. אין במשפט זה כל הכרה בעובדות, אין הכרה במחיר של העובדות, ולמעשה מדובר בהטלת האחריות על הנפגע.
הדבר נכון גם לגבי סגנון אחר של בקשת מחילה "לא הבנת נכון את פעולתי". גם כאן, אין מדובר כלל בבקשת מחילה, אלא בהטלת האחריות על מי שלא הבין נכון, ולמעשה מדובר בהחרפה מחודשת של הפגיעה. מעתה, כביכול, הנפגע אינו רשאי עוד להיפגע, כי התנצלו בפניו, והוא למעשה נותר כואב ופצוע פעמיים: פעם אחת בשל הפגיעה המקורית שנעשתה כלפיו, ופעם שניה בשל הציפייה ממנו להיות נדיב ולמחול, שכן לא הבין נכון את הפוגע.
כל אלה הינן התחמקויות מהמשמעות הפשוטה והיסודית של בקשת המחילה, שעליה אומרת המשנה "ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר 'ויתפלל אברהם אל הא-לוהים, וירפא א-לוהים את אבימלך…'" (שם). לפיכך, אכן ניתן לצפות שלא נקשה את לבנו, ונהיה מסוגלים להתפייס האחד עם השני.
(משפטים תשעט)
