הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)עיקרון "השמיכה הצרה" הוא תיאור פשוט ומדויק ליסוד מהותי הקיים בעולם חיינו: בכל הקשר ובכל תחום – משמעות עשייה מסוימת לכיוון מסוים היא אי-עשייה או לקיחת משאבים מתחום אחר. כאשר אנו עוסקים במשאבי הזמן – כל הכרעה שלנו לעשות דבר מה בזמן מסוים כוללת בתוכה גם הכרעה שלא לעשות אין ספור אפשרויות אחרות שהיו יכולות להתרחש באותו זמן; בתחום ההלכתי – כל החמרה לכיוון מסוים משמעה קולה בתחום העומד מנגד לו. המשפט המפורסם, המיוחס לר' חיים מבריסק זצ"ל מבטא זאת היטב: איני מזלזל חס ושלום בדיני שבת, כי אם מחמיר בפיקוח נפש; כל הוצאה כספית בנושא מסוים מגייסת את המשאבים ממקום אחר, והדבר ידוע היטב בין בתקציב המשפחתי ובין כאשר אנו עוסקים בתקציב המדינה; כל קנאות לכיוון מסוים משמעה התעלמות מחשיבות התחום העומד מנגד, וכן הלאה. את העיקרון הזה לא ניתן להכחיש.
אחד המקומות בהם חשתי היטב את עוצמת החיים של עיקרון זה הוא בוועדה להרחבת סל התרופות, בה כל הכרעה לכל כיוון על הכנסת טכנולוגיה חדשנית מסוימת משמעה אי-הכנסה של טכנולוגיה אחרת. קבוצת חולים הזוכה למענה לצרכיה ושמחה על כך יודעת היטב שקבוצה אחרת לא זכתה בכך. גם אם ייושם החזון של הגדלת תקציב הסל אנו נמצא את עצמנו באותו כלל פשוט, שהלוא לא זו בלבד שגם אז לא תהיה אפשרות להיענות לכל הצרכים – הרחבת תקציב הסל עצמו משמעה לקיחת תקציבים מתחום אחר.
עובדות אלה מחייבות אותנו לצירוף של שתי דרכים: ראשונה בהן היא להשקיע מאמץ ניכר בהרחבת האמצעים: בין כשמדובר במשאבי זמן, ושימוש בטכנולוגיות שונות המקצרות את הזמן הנדרש לכל פעילות; בין כשמדובר בעולם ההלכה, בו לפני כל דבר צריך לבחון האם יש אפשרות להביא את שני הצדדים לידי ביטוי מלא, ולא להניח שאנו נמצאים במבוך המחייב לבחור אחד בלבד; ובין אם מדובר בתקציב המדינה, בו צריך לבחון לפני הכל את האפשרות להגדיל את המשאבים העומדים לרשותנו.
שניה בהן היא להכיר בכך, ולפעול באופן ישר וכן. הביטוי "אין לי זמן" אינו ביטוי הגון וישר, כי הזמן קיים, אלא שהחלטנו להקצות אותו לדבר מה מסוים, ועל כן צריך להצדיק את הבחירה, ולהתבונן בבהירות על העובדה שבעשייתנו פעולה מסוימת בזמן מסוים אנו מכריעים שלא לעשות אחרת. הדבר נכון גם בהבטחות בחירות למיניהן – אנו מוצפים יעדים וחלומות, חזונות ורצונות, של המועמדים השונים, וקשה שלא להצטרף לרצונות לשפר באופן דרמטי את הרפואה הציבורית, או להקצות משאבים ניכרים לאלה שזקוקים לכך ביותר. אולם, עם המודעות לכך שכל הקצאה לכיוון מסוים משמעה לקיחה מתחום אחר, מבטיחי ההבטחות חייבים להתייצב מול המציאות המרה, וציבור הבוחרים חייב לתבוע מהם להבהיר מאיזה תחום הם מתכוונים לקחת את התקציב הנדרש, ועל מה הם מוותרים.
התורמים למשכן נטלו את רכושם והכריעו כי במקום לעשות עימו דברים למען עצמם – הם מקדישים אותו למקום ההתוועדות שבין ישראל לריבונו של עולם. זו המשמעות העמוקה של התרומה, ומכוחה אנו נקראים לא אחת לוותר על רכושנו הפרטי, ועל אף השמיכה הקצרה – להקדיש אותו לדברים החשובים באמת.
(תרומה תשעט)
