ד"ר יצחק קניגסברגאנו מעלים על נס את אלה שתורמים מהונם לנזקקים. האומנם הם זכאים להילה ולכבוד על נדיבותם?
עפ"י פסוקי התורה והפרשנים, לא בהכרח. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" וגו'.
מדרש אגדה (בובר): "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. כתיב: לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות (חגי ב' ח'), אמר הקדוש ברוך הוא לישראל התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי משלי", וכן לומדים אנו מהמשנה באבות ( ג', ז'): "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר: כי ממך הכל ומידך נתנו לך".
העושר שהיה לבני ישראל במדבר, ושממנו הם נצטוו לקחת תרומה למשכן בא להם מאת הקב"ה בציווי: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת". מקרה זה יכול לשמש כבנין אב לכל המקרים שבהם הקב"ה משפיע שפע רב על יחיד או ציבור, ואלה מצווים להתחלק באוצרו של הקב"ה שהופקד בידם עם הזקוקים לתרומות אלה בבחינת: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה".
מקבל התרומה צריך להודות לתורם על שבחר בו לקבלה, ולא על נדיבותו לתרום, כי זוהי חובתו של התורם כמשתמע מפרשנות הפסוקים.
כשם שהקב"ה מחלק מתנות גשמיות, כך הוא מחלק מתנות רוחניות ליחידים ולציבור בבחינת "אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה". גם אותן יש חובה לתרום, גם הן שייכות לקטגוריה של: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ביטוי לכך מצינו אצל שני מדענים גרמנים דגולים:
יוהאנס קפלר – אסטרונום, מתמטיקאי: "גדול הוא א-לוהים מלכנו. גדול כוחו ואין קץ לחכמתו… כי מידו, על ידו ובידו הכל, כל תבונה וכל ידע…".
גוטפריד לייבניץ – מתמטיקאי: "א-לוהים הוא אוקיאנוס שממנו לא קיבלנו אלא טיפות מספר".
(תרומה תשעט)
