הכמיהה לאחדות

ההתרגשות הגדולה שאחזה בעם לקראת מעמד הר סיני, נתנה את אותותיה, בעת שהגיעו לירכתי הר סיני: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי … בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (יט, א – ב).   שואל הרמב"ן: 'והיה ראוי גם כן, שיאמר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, אבל כתב ויבאו מדבר סיני?'  וכך מתאר הרמב"ן את חווית העצירה:

'מיד שבאו אל מדבר סיני חנו במדבר בראותם ההר מנגד, ולא המתינו עד שיכנסו בו אל מקום טוב לחנות שם, אבל חנו במדבר או בחורב שהוא מקום חורב שממה לפני ההר'.

בראותם את המקום כה התרגשו, כך שנמנעו למצוא מקום חניה מסודר ונעמדו במקום שממה. זאת ועוד, הצפייה למתן תורה העצימה גם את אחדותם: 'ויחן שם ישראל'. מסביר רש"י, 'כאיש אחד בלב אחד', אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת.  רק בעוד מקום אחד בתורה בוחר רש"י להשתמש במטבע לשון זה. כאשר פרעה וצבאו רודפים אחר בני ישראל (שמות יד,י): 'וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ (לשון יחיד) …' ומסביר רש"י: 'בלב אחד כאיש אחד'. המצרים רדפו אחרי בני ישראל שהם מלוכדים ומאוחדים. אך מדוע שינה רש"י את לשונו וביחס למצרים הקדים  'בלב אחד' ואח"כ 'כאיש אחד? מסביר בעל 'אבני נזר', עם ישראל מעצם מהותו הוא אחד, כאיש אחד. המחלוקות הן אלו שיוצרות פירוד. בשעת מעמד הר סיני היו בלב אחד והופסקו המחלוקות.  מנגד, המצרים אין להם חוט שדרה ורק המטרה המשותפת לחסל את ישראל איחדה אותם. הואיל והיו בלב אחד להשמיד את ישראל, נהפכו להיות כאיש אחד מאוחדים סביב אותה מטרה. לאחר שיצאו ממצרים לקבל את התורה היו צריכים להיות במציאות של לב אחד ללא מחלוקת – 'תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב'. התורה ניתנה לקהילה מגובשת ולא ליחיד ונראה, שנקודה זו אנו מדגישים בפיוט דיינו.  'אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו'. וכי מה התועלת בעמידה ליד הר סיני ללא קבלת התורה? הפיוט מבקש להדגיש, שהקרבה לסיני הביעה השתוקקות לדבר ה' כך, שלא היה להם צורך בחנייה מסודרת, רק היו זקוקים לעמוד מול ההר ללא מחלוקת ותאוות חומרניות.

בדורנו אנו, על אף שישנה התעוררות גדולה ללימוד התורה, עדיין, למרבה הצער, אין בכוחה של התורה ללכד את כל שורות העם. החברה הישראלית מורכבת מהשקפות שונות ודעות מגוונות. לכן תנאי קיומי לחברה הוא להתלכד סביב המערכת הארגונית הלאומית, שהיא תנאי לחיים משותפים. חוסנה ואיתנה של מדינת ישראל מיום הקמתה היתה תלויה באחדות, בסולידריות ובהתלכדות ההדדית. זה היה ניכר היטב בשנותיה הראשונות של המדינה, בתקופת הצנע, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

המבחן הגדול של המדינה בימים של קורונה הוא ביכולת שלנו להחזיר למדינה את אותה סולידריות ללא שנאה פיצול והסתה. לצערנו, אין מנהיגות מלוכדת, ישנו שיח פוליטי מקטב בעטיין של הבחירות ונכרת עייפות של העם. יש צורך לשנס מותנים ולעמול על אחדות גם בתנאים הקשים שנוצרו. רק כך תוכל המדינה לחזור לאיתנה למרות הקורונה.

(יתרו תשפ"א)