הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בימים אלה מציין העולם כולו את יום השואה הבינלאומי, ב-27 בינואר, למניינם, תאריך שחרור מחנה המוות אושוויץ. השנה תהא זו שנת השבעים לשחרור המחנה, שהתאריך העברי שלו היה בי"ג שבט, שבת פרשת בשלח, שבת שירה. מן הראוי לציין שמפקד שחרור המחנה, מג"ד בצבא האדום, היה יהודי בשם אנטולי שפירו (נפטר בשיבה טובה בארה"ב לפני קצת פחות מעשור). בכך נסגר מעגל דמים בן תשע מאות חמשים שנה, שהשם "שפירא" להטיותיו פותח וחותם אותו.
העיר שפיירא (Speyer) הייתה מיוחדת בכמה היבטים מבחינת תולדות ההתיישבות היהודית בה. הגם שמדובר בעיר הראשונה במרחב הגרמני בה זכו היהודים בזכויות התיישבות מופלגות, יחסית, כדוגמת סחר חופשי ופטור ממסים בכניסה לעיר וכדומה, הרי שזו העיר הראשונה בעולם בה נבנה גטו, יישוב מתוחם בחומות שרק בתחומו מותר ליהודים להתגורר, כבר בשנת 1090 למניינם. זאת ועוד, שפיירא הייתה העיר הראשונה שהוכתה באכזריות במסע הצלב הראשון, גזירות תתנ"ו (1096 למניינם).
כה כתב על כך ר' שלמה ב"ר שמעון, מחבר הכרוניקה הידועה על מסע הצלב הראשון (מובא מתוך ספרו של אברהם מאיר הברמן, גזירות אשכנז וצרפת, ירושלים תש"ו, עמ' כו ואילך):
"ובשמונה באייר, ביום השבת, קמו האויבים על קהל שפיירא ויהרגו בהם אחת עשרה נפשות קדושות, אשר קידשו בוראם תחילה ביום שבת קודש, ולא אבו להצחן בצחנתם (=כלומר, לא אבו להתנצר, צ"ה). ושם היית אשה חשובה וחסידה ושחטה עצמה על קידוש השם. והיא היית ראשונה לשוחטים ונשחטים אשר בכל הקהלות, והנשארים נוצלו על ידי ההגמון בלא צחן".
עם זאת, בהתחשב בעוצמת המכה שספגו קהילות וורמייזא ומגנצא, קהילת שפיירא נפגעה יחסית קלות (ראו על עולמה של שפיירא לאחר מסע הצלב בעבודת הדוקטורט של מתניה יוסף בן-גדליה). אולם, כעבור מאה שנים בדיוק, בשנת תתקנ"ו, התקיימה בעיר אחת מעלילות הדם הראשונות, כאשר אחת מנערות העיר הואשמה בכזב ברצח נערה גויה, ונתלתה בככר העיר במשך שלושה ימים. אביה, ר' יצחק ב"ר אשר הלוי, נכדו של תלמיד רש"י בשם זהה, הנחשב ראשון בעלי התוספות (ריב"א), נרצח גם הוא על קידוש השם בעת שניסה לחלץ את גופתה מידי ההמון המוסת. ההצלה המשמעותית של בני העיר באותה עת, על ידי פדיון בכסף רב, מיוחסת לשני גבירים יקרים, ר' חזקיה הנגיד מבוברט ור' משה ב"ר יוסף הכהן.
תופעות מסוג זה חזרו על עצמן בשנת ה'מ"ג, לאחר מכן בשנת ה'ק"ג, ובשנת ה'ק"ח-ק"ט (בשל "אשמתם" של היהודים במגפה השחורה), אז הושמדה הקהילה היהודית עד עפר (ככל הידוע לנו היום, הייתה השמדה זו בסביבות חודש שבט גם כן). בעקבות מאורע זה עלו כמה מחכמיה של שפירא לארץ הקודש, וביניהם ר' יצחק הלוי, שתפס ישיבה בהיידלברג אחרי חורבן שפירא, ולאחר מכן עלה לארץ הקודש והתיישב בירושלים.
חכמים נוספים מצאו את מותם בשנים שבאו לאחר מכן, בשל יהדותם בשפיירא, כדוגמת ר' שמואל יצחק הקדוש, ואחרים. למעשה, כל כמה עשורים, בעיקר על רקע צורך כלכלי, הורשו מחדש היהודים לשבת בעיר, כמובן תוך הטלת מסים ואפליה מבחינת תיחום גיאוגרפי, הבחנה בצבע וצורת הלבוש וכדומה, ולאחר כמה שנים מצאו עוד כמה יהודים את מותם בנסיבות של אלימות ואנטישמיות חריפה.
לימים היו אלה צאצאי תושבי שפירא באמצע המאה ה-15 למניינם שנדדו דרומה עקב הפרעות החוזרות ונשנות, והקימו בשונצינו שבאיטליה את אחד הדפוסים העבריים הראשונים, בו נדפס התלמוד בשנת רמ"ד-1484 למניינם (בני משפחת מענצלן-מענצלב).
מיותר לציין שיהודי שפירא שחזרו לעיר במהלך השנים מצאו את מותם, יחד עם הרוב הגדול של יהודי גרמניה, במהלך השואה. הקהילה היהודית ערב המלחמה הייתה קטנה ביותר, מה שלא הפריע לצוררים לצוד את תושבי המקום ולשולחם למוות. עם זאת, שפייר היא עדיין אחת הערים הבודדות בגרמניה שהמועצה שלה סירבה למקם אבני הנצחה ליד כמה עשרות בתי היהודים שהובלו ממנה אל מותם (stolpersteine), יוזמתו של האמן גונתר דמינג.
חשוב להזכיר שאך לפני שבועות ספורים, יהודי בשם שחק שפירא הותקף בברלין בידי בריונים ממוצא ערבי ששרו שירים אנטי-יהודיים, אחרי שהעז לתעד אותם. גלגל חוזר בעולם, אך התחושה הקשה היא שעדיין, אירופה לא "מעכלת" טוב את יהודיה, והיא מתקשה לקבלם כאנשים בעלי שיעור קומה, תורמים ואיכותיים. דווקא שכניהם, הנחותים מהם במעלה ובמידות, מוצאים את עצמם עם ידם על העליונה.
(בא תשעה)
