והאיש הזה הוא אנחנו

אמור לי מיהו "איש האמונה" שלך ואומר לך מי אתה.
מן הסתם, היה משה רבנו מוקף רוב הזמן באנשים רבים. תלמידים. עוזרים. שמשים. ורבבות שחיכו למוצא פיו או ביקשו שיכריע בעניינם. אך כאשר הוא עולה למרום, לקבל את התורה, הוא נותר נביא לה' לבדו, ואין איש עמו.
יש בכך סמל לבדידותו של איש האלוקים. "איש האמונה". או בניסוחו הנוקב של "הרב", הגרי"ד סולוביצ'יק: כמו "איש האמונה", משה רבנו אולי לא היה לבד. אבל הוא היה בודד.
ספרו של הרב סולוביצ'יק, "איש האמונה הבודד", היה זה כבר לאחד מעמודי התווך של המחשבה היהודית בעת החדשה. רבבות לומדים בו, מאות ספרים ומאמרים מצטטים אותו, מבקשים למצוא בו וממנו פשר ותובנות לחיי האדם, כל אדם, בימינו.
במקורם, נאמרו הדברים כהרצאות על-פה שהרצה "הרב" באנגלית ב"ישיבה-אוניברסיטה", לתלמידי התוכנית "נישואין ומשפחה" מטעם הפרויקט של המוסד הלאומי לבריאות הנפש. לימים, לפני למעלה מיובל שנים, הורק החיבור, בעריכתו הקפדנית של "הרב", והועלה עלי כתב. בחלוף מספר שנים תורגם החיבור לעברית, והיה ל"רב מכר" במונחים ישראליים. לאחרונה, נתברכנו בתרגום חדש של הספר, מעשה ידי הרב ד"ר קלמן נוימן (בהוצאת ידיעות אחרונות), שפותח שערים חדשים לתורת "הרב".
התרגום החדש ביקש לדייק יותר את לשון החיבור המקורית, ולהנגישו ללומדים בני דורנו. כך, למשל, היה "איש ההדר" שבתרגום המקורי ל"איש ההוד". גם הכריכה המקורית, מעשה ספרי קודש, שעטיפתם שחורה ואותיות שעל גבם מזהירות בזהבן היו במהדורה הנוכחית לכריכה צבעונית שדמות דיוקנו של "הרב" מעטרת אותה. גם ההקדשה המרגשת, של הרב לרעייתו טוניה, "אישה בעלת אומץ אדיר, אצילות נשגבת, מחויבות מוחלטת וארמת ללא פשרות" הושבה למקומה הראוי בשער הספר.
המפגש הראשון שלי עם הספר היה לפני עשרות שנים, בעודי תלמיד ישיבה צעיר. נראה הספר כעוד אחד מ"ספרי היראים", אך מבפנים, היה זה ספר שונה לחלוטין: תוכו רצוף היה מונחים פילוסופיים ו"מקצועיים" (אונטלוגיה ואכזיסטנציאליות, טרנסדנטיות ואימננטיות, דיאלקטיקה ואמפיריציזם, אפוקליפטיקה ומאגיה), לצד דמויות 'משונות' המלוות אותן (דקארט וקירקגור, קאנט ושופנהאואר), שבאותם ימים בוודאי לא היו לחם חוקו השגרתי של בחור ישיבה ארצישראלי מצוי. הטקסט נראה זר ומוזר בעולם בית המדרש של רש"י והתוספות, ה"פני יהושע" וחידושי ר' חיים הלוי. לא "לישנא דרבנן" אלא ניסוחים פילוסופיים ולצדם ניצוצות ספרותיים מופלאים (שכידוע, נמנים עם אחד מסממני ההיכר הבולטים של כתיבת "הרב" בשנים מאוחרות יותר).
ומכל מקום, היה זה חידוש מרענן: לא עוד "גן דתי של שושנים", אושר והרמוניה, בלשון מתקתקה וסכרינית, אך מזויפת מתוכה, אלא תעייה ותהיה, סבל ובדידות. לא פתרונות אינסטנט, מן המוכן, אלא הררים של ייסורים וחיבוטי נפש, מאבקים פנימיים וסתירות.
למרות הבדידות הצער והכאב הניבטים מכל עבר בעולמו של "איש האמונה", ואולי דווקא משום כך, שָבָה הספר את לבי – כמו לב רבים אחרים – לאלתר. הייתה בו בבואה לעולמו של איש האמונה בן ימינו. "בן ימינו" לא רק מבחינה כרונולוגית, אלא מצד ההיבט המהותי.
"איש האמונה" מלמד את קוראיו לראות את העולם הדתי במורכבותו. לא אמיתות פשטניות ושטחיות, אלא ראייה מורכבת ועמוקה. משום כך, נראה תיאורו המורכב של אדם הראשון, על כפל פניו, כה אמיתי, כֵּן. לא התעלמות או תירוץ דחוק, אלא הכרה במורכבות והעמדתה על המסלול הטיפולוגי והדיאלקטי, מסלול שכה היה אהוב על הגרי"ד, והיה ליסוד מרכזי במשנתו ותורתו. או בניסוחו של הרב עצמו: "אם ישאלני אדם בדבר תכליתה של ההלכה, אשיבנו כי היא באה לידי ביטוי דווקא בדיאלקטיקה הנהדרת והפאראדוכסאלית המונחת ביסוד המחווה ההלכתית" (עמ' 47, וראו שם, עמ' 50-51).
לימים, דבקה נפשי דווקא בדמות הפחות מוכרת של "איש האמונה". לא זו של אדם הראשון, "הוד והדר תעטרהו", שליט יחיד בעולם, כובש ורודה, אלא דווקא דמותו של אלישע בן שפט, דמות אנונימית הניצב בשדה, בפרק האחרון שבו בחר הרב לחתום את ספרו. כדרכו בקודש, מנתח "הרב" דמות זו במשפטים ספורים, מדודים. מתוך פשט המקראות יוצר "הרב" לפנינו דמות מופלאה המשקפת, במעין תמונת מראָה, את היהודי בן ימינו.
"בעל יחוס", בנן של קדושים (או, מדויק יותר, בן אציל עשיר), "ביזנסמן" רב מעללים, חנוט בחליפה יקרה, מתוחכם ומחושב, יעיל ומוכשר, המנהל את עסקיו ביד רמה. מניות ומדדים. דאו ג'ונס והיי-טק, הם מרכז עולמו. בתוך שגרת החיים, נתקל הוא לפתע בנביא בודד, לבוש סחבות, חולם חלומות, זר ומוזר, המתהלך ברחובה של עיר, מוכיח את החטאים וקורא לפניהם את דבר ה'.
בעולמו של הרב "אלישע הישן", הופך ל"אלישע חדש" (עמ' 96). אבל הדמות החדשה אינה מתנתקת מעולם המציאות. היא באה מעולם המעשה, ואליהם היא שבה. אלא שעכשיו נושאת היא עיניה למוסר ולא רק למסחר. עתה נותנת היא דעתה לא רק למאזן ולדירקטוריון אלא גם לעבדים המסכנים העמלים עם השוורים בחום היום, לאיכרים המתחננים לפת לחם. האמונה אינה משמשת לאלישע רק כר למילוי תאוותיו הרוחניות והאגואיסטיות, אלא נועדה לטובת הכלל, ולשם הוראת החברה את הדרך הראויה אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה.
אכן, "איש האמונה" הוא בודד. בדידותו אינה גזרת גורל, אסון טבע, אלא חלק מהווייתו. הוא נע ונד, בין עולמו-שלו לבין עולמה של הקהילה שבתוכה הוא חי. בזכות הבדידות, יכול "איש האמונה" להימנע מלהיבלע בתוך המון המתהולל ולכבוש לו דרך משלו. אין הוא מַשלֶה את עצמו, מתענג על חזיונות תעתועים. הוא יודע היטב שדרכו, פרדוקסאלית במהותה, אינה דרך הרוב. ואף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, ממשיך הוא לדבוק ב"אמונתו"-תקוותו. "איש האמונה" מלווה אותי-אותנו, בני העולם האורתודוקסי המודרני בכל אשר נפנה. ברגעים של שמחה ועליצות, אך גם ברגעים של ייאוש ודכדוך. מניח הוא יד מלטפת על כתפינו, מציץ מבעד לחלון, ומחייך אלינו את חיוכו הטוב מתוך הייאוש, הסתירה והחידלון.
"איש האמונה" אינו מסיים את דרכו בסימני קריאה. חייו רצופי שאלות, ואלה תובעות ומחייבות. והאיש הזה הוא אני, והאיש הזה הוא כל אחד מאתנו.
(כי תישא תשעט)