הרב שי פירוןלכל תקופה – מילים מרכזיות, מילים מנחות, כאלה שמבקשות לתאר את המציאות. בימים אלה אנו פוגשים פעם אחר פעם את המילה "אחדות". מגוון רחב של שימושים, הטיות ומסגרות: אחדות, להתאחד, מאוחדים.
הצבת האחדות כערך – משמחת לב. הלוואי ותתמעטנה המחלוקות, יצומצמו הפיצולים ופילוגים. מי לא שמח באיחוד?
פרשת תצוה פותחת במצווה להעלות נרות, "ויִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד", ומסיימת במצוות הקטורת, "וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה". חז"ל הדגישו שהעלאת הנרות בין הערביים צריכה להתבצע בזמן שהקטורת עדיין מוקטרת. לעומת זאת, בבוקר יש להיטיב חמש נרות, להעלות את הקטורת ואחר כך להיטיב את שני הנרות שנותרו. הרש"ר הירש רואה קשר הדוק בין שתי המצוות:
"הן מסמלות את עבודת הרוח של האומה ואת שלמות המעשה בדרגה הגבוהה ביותר. יתירה מזו: דישון המזבח הפנימי, כלומר הכנת המזבח בשביל הקטרת ה'ניחוח' העילאי, קודם להטבת הנרות, ולדברי חז"ל באה הקטרת קטורת של שחר תוך כדי הטבת הנרות, וגם קטורת של בין הערביים קודמת להדלקת הנרות שלמותם המוסרית העילאית של חיי המעשה היא מטרת העלייה הרוחנית בישראל, ורק היא משווה ערך להתפתחות הרוח. בתחום קדושת החיים הישראליים אין האישיות הגאונית משתחררת מחובת השמירה על חוקי המוסר; אדרבה: המוסריות העילאית היא מבחן הרוחניות העילאית, ורק בה ובאמצעותה תתגלה ותתאמת אצילותה וטהרתה של הרוח. לא בכדי פותחת פרשת תצוה, שהיא פרשת קידוש הכהונה הישראלית, בהטבת הנרות ומסיימת בהקטרת ה"ניחוח" העילאי: שתיהן יחד, בשילוב הדוק, עושות את הכהן – לכהן".
הנצי"ב ביקש לראות בכך ביטוי לסמליות אחרת: "נרות בא להועיל לפלפולה של תורה… וקטורת הועיל לאזכרת גמילות חסדים. וידוע דפלפולה של תורה א"א בלי גמ"ח להסיר משא הפרנסה וכל צורך מהעמל בתורה… על כן קשורים נרות בקטורת, דהארת הנרות בא ע"י אזכרה של קטורת".
אולם, אנו נבקש להציע דרך אחרת לראות את הזיקה שבין העלאת הנרות לבין הקטרת הקטורת.
האור מברר, מאפשר לראות תמונה בהירה וברורה. האור, מבהיר את המציאות, מאפשר להבחין בין עיקר לטפל, בין אמת לשקר. "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים" ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". הנביא נקרא "רואה".
הקטורת, מכילה בתוכה בליל של ריחות, חלקם רעים, החֵלבנה מוצאת את מקומה לצד סממנים אחרים המעלים ריח טוב. היא מייצרת מסך עשן, מפריעה לראיה בהירה אבל פועלת על חוש הריח. הקטורת, מסמלת את המזיגה של כוחות שונים, לפעמים מנוגדים. הקטורת היא סמל לאחדות ולערבוב של כוחות שונים ומנוגדים. אנחנו שמחים בצירוף של השונים לכלל "קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י ה֖'". ואף על פי כן צריך לדעת שזה מסוכן: יש ענן, הראיה מטשטשת. המציאות מתבלבלת. לכן, בכל פעם שמקטירים קטורת – מדליקים נרות. כדי שלא נשכח להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר.
אסור ששיח על אחדות ייצור טשטוש. לא כולם דומים לכולם, לא תמיד צריך לשבת ביחד. נכון – אחדות יוצרת ריח טוב, יש בה אפילו ממד יפה של ויתור על אגו ועל מניעים אישיים. ועדיין – יש מצבים בהם ראוי שלא להתאחד. לכן אנו מצמידים את העלאת הקטורת להטבת הנרות. להתעורר מהרומנטיזציה של האחדות הכוללת, לבחון את הדברים לאמיתתה של תורה, לסנן, למיין, להחליט מה לצרף ומה לדחות.
לפעמים ערך האחדות מטשטש את הראיה, מוביל לוויתור על ערכים מרכזיים וחשובים. חשוב להתאחד, לא במחיר טשטוש ואיבוד ערכים ועקרונות.
(תצווה תשעט)
