לא תחניפו את הארץ

אדל ביטון ע"ה הייתה בת שנתיים כאשר נרצחה בפיגוע אבנים בשומרון. בעקבות יידוי האבנים, התנגשה אמה תבדל"א במשאית ואדל נפצעה קשה. שנתיים נאבקה על חייה עד שהשיבה נשמתה לבוראה.
לאבנים אין עיניים. גם לא תבונה ושיקול דעת. אבנים יכולות לרצוח, ומי שמיידה אותן כמוהו כרוצח.
כך ביידוי אבנים של פלשתינאים על יהודים, שהיה ל"מכת מדינה" בכבישי השומרון, וכך, לפי החשד, ביהודים שלמגינת לב ולמרבה החרפה מבקשים לתפוס אומנות רוצחיהם בידיהם וכביכול "משיבים מלחמה שערה".
חקירת פיגוע הטרור ליד צומת תפוח שבו נרצחה עאישה ראבי, תושבת הכפר בידיא ואם לתשעה ילדים טרם הגיעה לסופה. מעצר הנערים מישיבת "פרי הארץ" ברחלים, שלטענת השב"כ חשודים במעורבות במעשה הנפשע, עורר השבוע סערת רגשות כאשר נטען כי הם עונו בחקירה על מנת שיודו במעשה.
לא צריך להיות משפטן דגול כדי להבין שגם מטרה נעלה כמו חקר האמת וגילוי רוצח, כל רוצח, אינה מקדשת את כל האמצעים. צדק יש לרדוף בצדק. לכל נחקר, אפילו הוא חשוד במעשים הנוראיים ביותר, יש זכויות יסוד שיש לשמור עליהן מכל משמר. כך באשר לקיום הליך הוגן של חקירה וזכות להיוועץ, בתנאים שנקבעו לכך בדין, עם עורך דין.
אכן, אסור שפעולות חקירה פסולות, אם אמנם נעשו, יטשטשו ולוּ לרגע את חומרת הרצח שנעשה בדם קר. יהא אשר יהא, במעשיו נוטל רוצח נפש אדם שנברא בצלם אלוקים, מעשה שאין לו כפרה בעולמה של מורשת ישראל.
דווקא בבואה לדבר בשבח ארץ ישראל, מציבה תורת ישראל דגל שחור ענק מעל שפיכת דם: "לא תחניפו את הארץ אשר אתם בה. כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו" (במדבר לה, לג).
השימוש בדוגמא זו, מכל דוגמאות שבעולם, ממחיש את עוצמת החטא שבנטילת חיי אדם, כל אדם, חטא שבניגוד גמור לתורת התשובה היהודית, אין לו כפרה עולמית (ראו בהרחבה: א' הכהן, "עונשו של רוצח", http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/228-2.htm).
ויושם אל לב: הרמב"ם פותח את הלכות רוצח ב"משנה תורה" באמירה ברורה: "כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנאמר לא תרצח".
ועם זאת, בהמשך דבריו (שם, ד, ח-ט), ואגב פירוט החריגה בעבירות רצח מסדר הדין הפלילי הרגיל שנוהג דרך כלל, משתמש הרמב"ם בניסוח שמכוון כלפי רצח כל אדם, לאו דווקא מישראל, וכותב: "שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים. שאלו העוונות הן מעבֵירות שבין אדם לקדוש ברוך הוא, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חברו. וכל מי שיש בידו עוון זה – הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה, ולא יצילו אותו מן הדין… צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו 'רק לא היה כאחאב'. וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלוקי הרוחות, לא נמצא עוון שחייבו כליה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות… והרי הוא [=אחאב] הרשע לא הרג בידו אלא סיבב, קל וחומר להורג בידו".
אחד הביטויים שחוזרים ונשנים בפרשת שעבוד מצרים – ואינו שכיח בשאר חלקי התורה – הוא הכינוי "עברים" לבני ישראל. כך, למשל, כבר בפרק הראשון (א, טו) מדבר בכתוב ב"מילדות העבריות"; בת פרעה מגלה את התינוק שבתיבה ואמרת "מילדי העברים זה" (ב, ו), ואחותו קוראת לה "אישה מינקת מן העבריות" (שם, ז); משה רבנו רואה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שם, יא), ולאחר מכן "שני אנשים עברים נצים" (שם, יג). כך גם בהמשך, כאשר אומר משה לפרעה (ה, ג) "אלקי העברים נקרא עלינו".
כידוע, כינוי זה דבק בבני ישראל בעקבות אברהם אבינו, "אברהם העברי", על שום ש"כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחר".
גדולתם של אברהם ובניו היא שגם אִם "כל העולם" או אויביו נוקטים במעשי רצח להגשמת מטרותיהם, אין חלקנו עמם. אנו נותרים "בעבר האחר". כך היה וכך ראוי שיהיה תמיד.
גם משימת הקודש של הגנה על ביטחון המדינה או יישוב ארץ ישראל אינה מצדיקה נטילת חיי אדם, כל אדם. הנוקט בה, "מחניף את הארץ", ואין לו כפרה.
(בא תשעט)