הגר שרצה להיות כהן גדול

פרשת תצווה עוסקת בבגדי הכוהנים ובראשם בגדי הכהן הגדול. בגדים שלכל אחד מהם משמעות בפני עצמו, ויחד יוצרים מכלול של הוד והדר. כתמיד, בגדים עלולים להוביל לרושם חיצוני מטעה, ועשויים לכסות ולטשטש מהות.
סיפור ידוע עוסק במי שהרושם החיצוני מוליך אותו שולל: "שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר 'ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד' (שמות כח). אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי. א"ל: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. א"ל: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות! הלך וקרא. כיון שהגיע 'והזר הקרב יומת' (במדבר א) א"ל: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם 'בני בכורי ישראל' (שמות ד), כתיב עליהם 'והזר הקרב יומת', גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. בא לפני שמאי א"ל: כלום ראוי אני להיות כהן גדול?! והלא כתיב בתורה 'והזר הקרב יומת'. בא לפני הלל אמר לו: ענוותן הלל. ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה" (שבת לא.).
הזר שומע קולות לימוד העוסקים בתיאור בגדי הכה"ג. הוא הולך שבי אחר תיאורי החושן והאפוד. שמאי מזדעזע מחוצפתו של הזר. הוא דוחפו באמת הבניין שבידו – פלס האמת היושר, ואינו מוכן לעיוות שכזה במוטיבציה להצטרף לעם ישראל. הלל, לעומתו, לא מזדעזע. הוא מקבל את הגר, ורק אז שולח אותו ללמוד. כנראה שהלל תופס משהו פנימי המסתתר מעבר למוטיבציה החיצונית של הגר.
הגר נשלח ללמוד דינים רלוונטיים לנושא הכהונה. כשהוא מגיע לפסוק 'והזר הקרב יומת' מתבררת לו טעותו. מתברר לו מעמדו המיוחד של הכה"ג, המובדל לא רק ממי שמוצאם נוכרי, כי אם גם מישראל פשוט – ואפילו דוד המלך. הוא חוזר אל שמאי ואל הלל, ומגיב על האופן שבו התייחסו לבקשתו הראשונה. "בא לפני הלל אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי שכינה".
הבנת המלים "והזר הקרב יומת" מביאה את הגר להכרה שהלל קרבו תחת כנפי השכינה. באופן אבסורדי דווקא ההכרזה האומרת שאסור להתקרב, מסייעת בקירוב. מדוע?
הגר, הזר והחדש, לומד כי זרות היא עניין יחסי. כאשר דברים נוגעים למקדש, אפילו דוד המלך נחשב לזר. יש בכך משום נחמה עבורו, והכרה בכך שלכל אחד בישראל יש את מקומו, ואין בכך כדי לגרוע מחשיבותו, והאהבה כלפיו. היבט שני, נוגע לעצם תפיסת ההרחקה כחלק ממהות הקדושה. הקדוש הוא נבדל ופרוש. חלק מקדושת המקדש, היא היותו רחוק ומובדל מהוויות אחרות. ההכרה בנבדלות של הקדושה אינה מרחיקה את האדם ממנה, להיפך, ישנם מצבים בהם דווקא הרחקה מסייעת ביצירת אינטימיות שאינה יכולה להתממש בדרך של קרבה חסרת מחיצות.
הגר מעיד שהילל קרבו תחת כנפי השכינה. הציור של כנפי השכינה קשור גם הוא בכסות, בבגדים. הלל בחכמתו מנווט את הגר מהסתכלות אל צידו החיצוני של הבגד, הסתכלות שיש בה מרחק ותפיסה של הדר חיצוני, אל עבר הסתופפות תחת כנפי השכינה – צידו הפנימי של הלבוש, שיש בו ביטוי של קרבה ואינטימיות בין הקב"ה-השכינה, לבין החוסים תחת כנפיה.
(תצווה תשעט)