תעזוב

בפרשתנו נותנת התורה הדרכה ספציפית לא רק בדבר היחס לשונה, כגון עבד ואמה, גנב וגזלן, אלא גם בעניין היחס לשונא: "כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ… עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ" (כג, ד-ה).
מצווה זו משקפת את ערך החמלה על בעל החיים שרבץ תחת משאו, אולם בה בעת קובעת בה התורה הנחיה בדבר היחס החיובי שצריך להיות גם כלפי הבעלים. נורמות של חסד ועזרה הדדית שמעצבות את ההתנהגות שבין אדם לחברו, צריכות לאפיין גם את היחס של האדם לשונאו.
כיצד אפשר לצוות על האדם לעזור לשונאו? הרי מצווה זו מתנגשת באופן חזיתי עם הטבע האנושי. שתי תשובות יש בדבר:
א. אונקלוס (בתרגום לעברית): "עזוב מה שבלבך עליו, ותפרוק עמו". לשיטתו, האדם מסוגל להניח בצד את העוינות שבלבו למען מטרה חשובה יותר. השנאה אמנם לא נעלמת, והיא עשויה לשוב ולבצבץ לאחר פעולת הסיוע, אך לנוכח הרצון לקיים את מצוות התורה, יש לאדם יכולת להתעלם ממנה.
ב. גישה שונה מופיעה במדרש תנחומא המספר על שני חמרים שהיו מהלכים בדרך והיו שונאים זה את זה. רבץ חמורו של אחד מהם, והאחר נזכר בדברי הפסוק בתורה: "כי תראה חמור שונאך עזב תעזב עמו". מיד חזר וטען עמו. מתוך כך הם החלו לשוחח, נכנסו לפונדק, אכלו ושתו, ועשו שלום ביניהם.
בסיפור זה תמונה שונה: המסייע אינו מניח את השנאה בצד, ורק אז בא לעזרת החבר וחמורו, אלא הוא עוזר בעוד השנאה יוקדת בליבו, מפני שהתורה ציוותה ואין לו ברירה. אכן, מתוך הפעילות המשותפת, השנאה שבלב סרה בהדרגה ומתפוגגת. העבודה יחדיו מביאה לידי שיחה, מושיבה אותם לטעימה ולגימה, ו"גדולה לגימה שמקרבת" והופכת שונאים לידידים. התהליך שמתרחש בסיפור זה לא דורש מהאדם לפעול בניגוד לטבעו, ולהשליך את השנאה מלבו. יכול אותו אדם להישאר עם רגשותיו השליליים, ובלבד שיפעל בהתאם למצוות התורה. בסופו של דבר מתוך הפעולה מתהפך הרגש ומשתנים היחסים החברתיים.
חז"ל קבעו שלמרות שפריקה מהחמור קודמת לטעינה, שכן היא מקילה על צער בעל החיים, בכל זאת כאשר רואה אדם את אוהבו שצריך עזרה בפריקה, ואת שונאו הזקוק לעזרה בטעינה, יש לבצע תחילה את פעולת העזרה כלפי השונא, וזאת כדי "לכוף את יצרו" (בבא מציעא לב, ב). שתי הדרכים עליהן הצבענו מובילות לשתי אפשרויות הבנה שונות של כלל הלכתי זה. לפי אונקלוס על האדם לכפות את יצרו לשעה קלה על מנת שיוכל לעזור לשונאו, ואילו לפי סיפור המדרש עליו לעזור לשונאו כדי לכוף את יצרו.
שיטת אונקלוס מלמדת שאנשים יכולים לשים בצד שנאה ומחלוקת כאשר עומדת בפניהם משימה חשובה ונחוצה. הסיפור של חז"ל ממחיש שאף במקרים בהם הזחת השנאה והקפאתה נראית כמשימה בלתי אפשרית, יש להתאחד לצורך ביצוען של משימות ערכיות ורבות ערך שעומדות על הפרק.
התורה אסרה שנאה בין יהודים, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט,יז), ולכן נדרשו חכמים להסביר שבמקרה דנן מדובר בשנאת רשעים (פסחים קיג, ב). אולם פרשני הפשט, כגון רשב"ם והמלבי"ם פירשו ש"דיבר הכתוב בהווה", וחרף האיסור הכירה התורה בכך שבמציאות קיימת שנאה בין אנשים. פרשת החמור הרובץ מלמדת שכדי לעקור שנאה מהלב לא די בצו האוסר על קיומה, אלא יש לבצע פעולות שיובילו לעיקורה. השאיפה האולטימטיבית של התורה היא להסיר את נגע השנאה ולהעלים רטוריקה של עוינות, דוגמת זו שמחלחלת לשיח הציבורי בימים הטעונים במתחים פוליטיים.
הקלת מטען החמור, רומזת לפי הבעש"ט להקלת צרות החומר הרובץ על הצבור (רובץ – אותיות צבור). בשביל לעשות זאת צריכים לדעת לעזוב גם במובן השגור של המילה, להיות מסוגלים לשחרר מעט, לעזוב ויכוחים קטנוניים והקפדות יתרות. אם יכולים להתאחד ולהשליך את האיבה וחילוקי הדעות הצידה כדי להקל את מטען החמור, ודאי יכולים ואף חייבים להשליך את המטענים השליליים שיש לכל אחד על ברי הפלוגתא שלו, כדי להקל את צרות החומר הרובץ על העם היושב בציון.
(משפטים תשעט)