בפרק כ"ד בשמואל א', מתרחשת תפנית לא צפויה ברדיפה של שאול אחרי דוד. דוד ואנשיו מתחבאים במערה, ושאול נכנס אליה כדי לסוך את רגליו. מדובר ככל הנראה במערות במדבר יהודה, שהפתח שלהן צר ובעומקן יש חלל גדול. שאול לא מבחין באנשים המסתתרים בעומקה של המערה.
אנשיו של דוד מפצירים בו להרוג את שאול, והוא בוחר לקרוע את כנף מעילו ולהשאיר אותו בחיים. הרב דוד אסולין, בספרו "אשר רוח בו" על שמואל א' – מראה כי דוד היה רשאי להרוג את שאול – "הקם להורגך, השכם להורגו". מעבר לכך אולי זו הייתה חובתו כלפי האנשים שמסתתרים איתו ונמצאים גם הם בסכנה. יחד עם זאת, הוא מבין כי הסיטואציה הייחודית שהוא נקלע אליה היא בעצם ניסיון מאת ה', ולטווח הארוך עדיף לקרוע את כנף מעילו ולהשאיר אותו בחיים.
כל המסע של דוד, החל מהניצחון על גוליית ועד כה, דרכו רצופה ניסיונות הבונים אותו מבחינה אישית להיות למלך על ישראל. מעבר לכך, כל מעשה של דוד הוא ציבורי – העם צופה בו ולמהלכים של דוד כעת יהיו השלכות חשובות לתקופת מלכותו ולכינון מלוכה בישראל אחריו.
שאול הוא עדיין המלך הנוכחי, והריגתו ע"י דוד תכה גלים שיעצבו את העתיד. דוד רוצה שבניגוד לממלכות אחרות, בממלכת ישראל העתידית לא תשתרש נורמה של הריגת מלכים. הוא גם לא רוצה שעבדי המלך בעתיד ילמדו ממנו דוגמה ויהרגו את אדונם, כאשר יש ביניהם סכסוך או משבר.
כל אלו מראים לנו מנהיג אמיתי עם שיקול דעת מאוזן, גם ברגעי לחץ קשים. היכולת של דוד להתאפק ולנהוג במידת חסידות היא המייחדת אותו – הוא לא נכנע להפצרות של אנשיו, ובמקום להגיב אליהם הוא מוביל אותם ומחנך אותם להסתכלות עמוקה שרואה רחוק. זאת תוך אמונה בה' ובצדקת הדרך.
שאול בשלב זה שטוף שנאה – הוא מגייס אלפי אנשי צבא למטרה העליונה של חיסול דוד. המעשה האצילי של דוד מצליח לחדור אפילו לליבו, וכעת גם הוא מבין שדוד ימלוך על ישראל – "וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה… וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל".
מנהיגים גדולים הם אשר לוקחים אחריות על העתיד ועושים מעשים גדולים – אפילו אם במבט ראשון הם לא ברורים או לא פופולריים. מנהיגים שמצליחים לחנך דרך מעשיהם ולהוביל את העם בדרך ישרה שרואה רחוק, בסופו של דבר ישפיעו גם על הצד השני, המתחרה או האויב.
