הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)למה נבחר משה רבנו להיות מושיעם של ישראל? שאלה זו נוגעת במהות התורה, וזאת בשל עיקר האמונה שהתורה ניתנה ביד משה רבנו והוא זה שהוציאנו ממצרים – דבר המלמד שחלק בלתי נפרד מסיפור יציאת מצרים הוא מתן תשובה לשאלה זו, ובשל העובדה לשאלה זו גם השלכות ממשיות לימינו אנו, שכן ככל שנבין את מה שהקב״ה מצפה ממנהיגיהם של ישראל, כך נוכל יותר להבין את היסוד הראוי בעיני אלוקים.
שאלה זו נענתה במדרש בדרכים מגוונות. שתי הידועות ביותר הן ״ד׳ צדיק יבחן״, לאמור: הקב״ה בחן את משה רבינו בסיפור הגדי הצמא, וגדול הנביאים התגלה בראש ובראשונה ברגישות ובחמלה על צעירי הצאן שרעה; השנייה היא זו המובאת בדברי רש״י, שבשעה שנולד משה רבנו התגלה אור גדול, ״ותרא אותו כי טוב הוא״, דבר המלמד על סגולתו הייחודית של מקבל התורה מריבונו של עולם כבר מעת לידתו. צירוף שני המקורות המדרשיים מלמד אפוא כי מנהיגות תלויה בסגולה ייחודית של גדולה מחד גיסא, ובסולידריות וחמלה אנושיים מאידך גיסא.
האם ניתן לבסס קריאה זו בפשוטו של מקרא ? בוודאי, כרוב מוחלט של המדרשים. שכן, שלושת הסיפורים הראשונים על משה רבנו מלמדים על כך: משה רבנו, שרואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, אינו עומד על דם, ואינו שותק בשעה שנעשה עוול, כי אם מסכן את עצמו (ואכן, הידיעה מגיעה לבית פרעה), ומציל את אחיו מיד המצרי; משה רבנו רואה שני אנשים עברים נצים, ואינו נותר אדיש למה שחוזות עיניו, כי אם מלמד את היסוד הגדול של התורה: ״למה תכה רעך״. לימים יבוא רבי עקיבא וילמד כי ״ואהבת לרעך כמוך״ הוא הוא הכלל הגדול בתורה, והלל הזקן יעמיד את כל התורה כולה על ״מאן דעליך סני, לא תיעביד לחברך״; משה רבנו, שרואה עוול שנעשה לבנות יתרו (״ויבוא הגויים ויגרשום״) אינו נותר אדיש לכך, אלא נחלץ להציל עשוק מיד עושקו.
שלוש השליחויות הגדולות של משה ממולאות על ידו עוד טרם לבחירתו: הוא ״מכה״ איש מצרי מכוח היחלצותו מלמטה למעלה, ובשל כך לימים יהיה שליח ד׳ להביא את המכות על מצרים; הוא נותן תורה, ראשונית ובסיסית, מלמטה למעלה, ולימים יהיה זה שיזכה לקבל את התורה בהר סיני ולמסור אותה לדורות הבאים; הוא נלחם מלחמה ראשונית להציל עשוק מיד עושקו, ולימים יוביל את המלחמות הראשונות בעבר הירדן המזרחי, ויזכה להנחיל לראובן גד וחצי המנשה את נחלתם.
ולדורות אנו למדים הן את יסודות המנהיגות והן את יסודות הציפייה הא-לוהית מאתנו. אנו למדים כי מנהיגות של אמת מתחילה בנכונות האישית להיחלץ במקום בו חובה לעשות כן, ולהסתכן כדי להציל וללמד, עוד הרבה לפני הבחירה והמינוי מלמעלה. ובעיקר, כי הציפייה הראשונית של ריבונו של עולם מאתנו היא להציל את אחינו מכל צרה ומצוקה, לקדם את אהבת ישראל ואת המחאה נגד אלימות ונגד פגיעות של אחד בשני, ולא לשקוט כשנעשה עוול, גם אם מדובר בבנות כהן מדיין.
(שמות תשעט)
