הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)פרעה פונה לבני ישראל, והושטת היד שלו נענית בסירוב. בעקבות הסירוב נשלח משה לפרעה. בתגובה לשליחות החדשה מגחך משה ואומר: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?". רש"י מעיר שהמשפט הזה הוא אחד מעשר פעמים בתורה שבו מופיע הרעיון של 'קל וחומר', שהרי משה עושה חשבון שאם בני ישראל לא שמעו לו, קל וחומר שפרעה לא ישמע לו.
המפרשים נזעקו כנגד ההיגיון שבקל וחומר של משה, שאינו מובהק כלל: מי אמר שאם בני ישראל לא האזינו פרעה לא יאזין? ואולי להפך?
האבן עזרא מנמק את הקל וחומר של משה- אם עמך לא שמעו אלי קל וחומר לפרעה שאיננו מאמין בה' ואינו מנתיניו. הריב"א מסביר שמשמעות הקל וחומר היא שאם בני ישראל, שלטובתם התכוון משה, לא שמעו לו, איך ישמע לו פרעה שלרעתו הוא בא? פירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות' מסביר שאם המשועבדים אותם בא משה לגאול לא שמעו- איך ישמע המשעבד שאינו מקווה לישועה, אלא להיפך?
הסיבה המרכזית לכך שכל המפרשים נחלצו להסביר את ההיגיון שמאחורי הקל וחומר של משה היא, שניתן לומר את ההיפך המוחלט, שבני-ישראל לא שמעו למשה מקוצר רוח ומעבודה קשה. הם לא היו פנויים להאזין, אבל פרעה? פרעה דווקא ממתין לאנשים מעניינים שישמיעו לו רעיונות חדשים ויש סיכוי לא רע שהוא ישמע למשה.
האמת ניתנת להיאמר, שקל וחומר ככלל, מבוסס על לוגיקה בעייתית.
ראשית, מפני שלעולם אין לדעת אם הפרמטר שבו אנו משתמשים כדי לבחון את מידת החומרה של פרט אחד ביחס למשנהו הוא המשתנה החשוב והמשמעותי. תמיד אפשר לומר שאם אדם שאינו חייב במזוזה על גופו, חייב בלבישת ציצית, הרי מ"קל וחומר" בית שחייב במזוזה וודאי שיהיה חייב בציצית. כלומר, אפשר להגיע בעזרת הקל וחומר גם לתוצאות שאינן סבירות. הכשל הלוגי בתיאור הזה מובן.
כשל נוסף באפשרות לדרוש עניינים בקל וחומר קשור לכך שגם אם ידוע לנו באיזה משתנה נבחן מה קל ומה חמור, עדיין לא ברור איך יכריע הדבר את הדין. כך למשל, על נזיר וכהן חלים איסורים דומים: שניהם אסורים להיטמא לעולם, ואילו הנזיר אסור להיטמא רק בתקופת נזירותו וקדושתו היא "לשעה". האם נאמר שכיוון שקדושת הכהן לעולם, כל מה שנאסר על הנזיר נאסר מקל וחומר על הכהן? לא בהכרח שכן, יתכן שדווקא קדושת שעה חמורה יותר מקדושת עולם.
עינינו הרואות שהמידה של קל וחומר איננה פשוטה, ולא רק במקרה של משה העומד מול פרעה מיואש וחסר תקווה.
השפתי חכמים טוען שקביעתו של רש"י שמדובר בקל וחומר אינה הכרחית. לדבריו, אפשר לקרוא את הפסוק בנחת. כביכול משה מציין שתי עובדות נפרדות: הם לא שמעו לי וגם פרעה לא ישמע לי. אולי מפני שאני ערל שפתיים ואינני בעל כושר שכנוע.
מדוע, אם מתברר שכמעט לא ניתן להסביר בהיגיון את הקל וחומר שנוצר כאן, הסביר רש"י שיש כאן קל וחומר?
לפי דבריו של השפתי חכמים, אם קוראים את אמירתו של משה בדרך של קל וחומר, מתגלה עוצמת דמותו. שכן, משה רבינו חשב שיש קל וחומר, שאם בני ישראל לא שמעו לו, לא ישמע אליו גם פרעה והאשים את עצמו בכך שהוא ערל שפתים. ממילא, אם נכותו מנעה מאנשים שהיו זקוקים לדבריו לשומעו, הרי שפרעה לבטח לא ישמע לו. אבל האמת הייתה שבני ישראל לא שמעו למשה מפני קוצר הרוח והעבודה הקשה תחתיה היו נתונים. ולכן, לא הייתה כל סיבה להניח שגם פרעה לא ישמע למשה, ואין כאן שום קל וחומר. מדובר בקל וחומר סובייקטיבי שכל התירוצים עליו רק מוכיחים כמה עניו היה משה.
הקל וחומר הזה נגוע בכך שמשה שבוי בנקודת מבט אשר אינה בהכרח קנה המידה הנכון להשוואה. הסיבה שהוא בחר בפרמטר הזה היא ענוותנותו וצדקתו. הוא בטוח שאם משהו השתבש הרי אצלו הוא השתבש והוא לוקח אחריות ומוכן להסיר את מועמדותו מיד.
אבל ניתן ללמוד מן המקרה של משה דבר נוסף. האפשרות לקרוא את הפסוק בדרכים שונות, ולא רק כקל וחומר, זו למעשה דרך מתוחכמת של התורה להצביע על כך שתמיד אפשר להסתכל על המציאות בשני אופנים. מכל כישלון אפשר להסיק את הכישלון הבא בדרך של קל וחומר, אבל אם לא מתפלפלים בכישלון אלא ממשיכים הלאה- אפשר להפוך אותו גם למבוא להצלחה הבאה.
(וארא תשעח)
