דתיות על הרצף

בזמן האחרון צמח שם חדש לאלו שנטשו באופן מוצהר את המחנה האורתודוקסי, והוא 'דתיי הרצף'. להיות דתי רצף משמעו שהנושא שם זה מצוי על הרצף שבין דתי וחילוני. חילוני הוא אינו, שכן יש לו זיקה – ואפילו עמוקה – לתכנים מסוימים מן המסורת, ישנן אפילו מספר מצוות או הלכות שהוא עדיין שומר בעקבות כך, אבל מאידך גיסא, אין אותו אדם מסוגל להגדיר עצמו דתי, וזאת לפי שהוא אינו מוכן להתחייב באופן מלא לכל המצוות המוטלות על האדם מישראל.
כמובן, שאם נשאל את אותם 'דתיי רצף' היכן נקודת הכשל בעולם הדתי, שהפריעה להם, רבים יצביעו על נקודות שונות ומגוונות. אך אני מבקש להתבונן כעת בקונספט הגלום בשמם: דתיות שהיא על הרצף, היינו דתיות שאיננה מונוליתית אלא מורכבת מגוונים ומרבדים שונים של הקפדה. האם העולם הדתי מסוגל לקבל את הקונספט הזה?
האינסטינקט המיידי כמובן שולל זאת. תרי"ג מצוות ניתנו למשה בסיני, והמקבל על עצמו את כל התורה מלבד מצווה אחת, הרי הוא כופר בתורה. האדם גם מחויב לכלל ההלכה שבשולחן ערוך, ואין הוא רשאי לבחור לעצמו הלכות על פי ראות דעתו. מכאן יוצא בבירור שבאופן כללי, כלל ישראל מחויבים למסגרת ברורה אחת של הלכה. ההבדל הוא רק בפרטים.
אלא, שמסתבר שלא תמיד היה כך. עולמנו הדתי היום שונה באופן משמעותי מהעולם הדתי של ימי המקדש. לא רק שההלכה בתקופת המקדש הייתה רחבה בהרבה יותר אלא גם מוקד העניין הדתי היה אחר לחלוטין. די להתבונן בששת סדרי משנה כדי להיווכח בכך. היום, בהיעדר מקדש, האדם הממוצע מקיים פחות מחצי התורה המנוסחת במשנה. כמעט שני סדרים במלואם, העוסקים בטהרה ובקודשים, איננו מקיימים. גם חלקים גדולים מסדר זרעים, האדם הממוצע אינו נדרש לקיים. וכך חלקים מסדר נשים ונזיקין, שאינם רלוונטיים בהיעדר מקדש וסנהדרין. ומה נותר בידינו? בעיקר כשרות (מסכת חולין) וריטואלים יומיים ותקופתיים (מסכת ברכות וסדר מועד). כל זה גרם למה שהצבענו עליו: ההלכה הפכה לאחידה ומונוליתית.
אבל בתקופת המקדש הכל היה אחרת. מעמדו הדתי של האדם לא נקבע אז לפי רמת ההקפדה שלו על הריטואלים היומיומיים אלא ברמת הטהרה, שקירבה או ריחקה אותו מן המקדש. וכאן אנו מוצאים מדרגות שונות בין האנשים (משנה חגיגה ג, ז):
"בגדי עם הארץ מדרס לפרושין, בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש, בגדי קודש מדרס לחטאת".
הנה אנו רואים דרגות שונות בעולם הדתי, החל מהקבוצה שבדיוטא התחתונה, הקרויה 'עם הארץ', ועד המיליה של אוכלי הקרבנות והעוסקים במי חטאת. כל אחד מעם ישראל החליט לאיזו רמה הוא משייך עצמו, ועל פי זה נגזר מעמדו הרוחני.
לטעמי, זו הוכחה ברורה לקיומה של 'דתיות רצף', שהייתה קיימת בעת ישיבתו של עם ישראל בארץ, במסגרת לאומית. והדבר מתבקש: לא יעלה על הדעת שרמת החיובים הדתיים שתחול על אנשים שמתפרנסים ממלאכת כפיים תהיה זהה לאלו שמקדישים את חייהם לעבודת המקדש. עם הוא מטבעו הטרוגני, וממילא רמת החיובים הדתיים שחלים עליו צריכה להתאים לגיוון שקיים בו.
עם היציאה לגלות התרחקנו מהמודל הזה. ממסגרת לאומית עברנו למסגרת קהילתית, והתורה הלכה והצטמצמה. במקום כהנים שמקריבים קרבנות פעמיים ביום, כל אדם הפך למחויב בשלוש תפילות ביום, ולעומת החסידים שהקפידו להתרחק מן הטומאה, כל אדם חויב בלימוד תורה שמטהר את נפשו.
לנוכח דברים אלה, האתגר הראשון והמיידי שאני מוצא ב'דתיי הרצף' הוא בדיוק העניין הזה: האם בחזרתנו אל הארץ, וכינון מסגרת לאומית, על כל המשתמע מכך, ביכולתנו לשוב אל עולם דתי שמסוגל להכיל גוונים שונים של דתיות? האם העולם האורתודוקסי כיום מסוגל לכונן מחדש דתיות על הרצף? על כך נמשיך ונדון בפעם הבאה.
(בא תשעח)