מרדכי גרנביץלפני כחודשיים יצאתי עם חבורה למסע באוקראינה בעקבות גדולי החסידות. כשהגענו למעז'יבוז', העיירה של הבעש"ט, נתבקשתי כמוביל המסע, לדבר כמה מילים. בחרתי לצטט משפט אחד, אותו כתב אלי ויזל ז"ל. משפט ששמע מסבא שלו, והדהד בו:
"בעולמו של הבעל שם טוב, איש לא חש כי הוא נותר בחוץ"…
זה עלול להישמע כמו משפט מפוצץ, או אגדה על יחיד סגולה, ולא היא. מאז המסע אני מוצא עצמי חושב רבות על מאות הפעמים שהתובנה הזו פוגשת את שגרת היום יום. בבקשות עזרה קטנות, בלהרים טלפון כשמישהו זקוק לכך, בתשומת לב פשוטה.
יום לאחר שנחתתי בישראל, הלכתי להתכונן לשבת בטבילת מקוה. בחדר הקדמי של המקווה יש ערימות בגדים משומשים. באותו יום, בעודי מסיים להתלבש בנחת, נכנסת אשה מבוגרת, שחוחה. אני אומר לה קצת בעצבנות: "את יודעת שזה מקוה גברים פה? אמנם אני כבר סיימתי, אבל אם לא הייתי לבוש? מה פתאום את נכנסת לכאן?". היא עונה לי בקול מבוייש "סליחה נשמה. אני זקוקה לבגדים". נאלמתי דום. עם כל הכבוד לצדק שלי, איך שלא יהיה, אי אפשר להשאיר אותה בחוץ.
באותו ליל שבת אומרים לי על מישהו שמחפש איפה לאכול. חזרתי לילה קודם מטיסה, אין לי כוח, לא ברור לי "מה הסיפור שלו", של הברנש הזה, ובכלל מה זו החוצפה להגיע בלי לדעת איפה תאכל… אבל הרגשתי פתאום, שלהגיד "לא" זה אולי לסגור דלת שמבקשת להיפתח, שאחרי שהייתי אצל הבעש"ט, איך אפשר להשאיר מישהו בחוץ.
כשמישהו דחוי מהחברה, זו תחושה קשה. לפעמים אדם עושה טעות בחיים האישיים אבל איכשהו משלם מחיר חברתי כבד. וטבעי שכולם מפנים גב. רעהו העדולמי של יהודה היה היחיד שעמד לצידו בתוך הבלגן המביש הזה. אז כשמישהו כזה שאל אותי בהיסוס, אם הדלת שלי פתוחה בשבילו, הלב שלי קצת נשבר, שום צדיקות, או צדק, לא אמורים להביא סגירת דלת בפני אף אחד. "אף אחד פה לא נשאר בחוץ". אני עונה לו. גם אם כולם ירימו גבה.
פעם דברתי עם מישהו שהיה לו סיפור לא פתור עם איזה חבר. הוא פירש התנהגות של אותו חבר כהתנשאות. ונוצרה אי נעימות. אמרתי לו תגיד, ראית את הנקודה שבה החבר הזה מרוסק לגמרי? היא קיימת שם. אני ראיתי אותה. זו לא התנשאות, זו העטיפה של הקונפליקט הכי כואב בחיים שלו.
כמה פעמים אנחנו לפעמים בלי משים עלולים לסגור את דלתי הלב בפני מישהו, בשם הצדק והצדקות. בגלל שהוא קצת לא בסדר לדעתנו, או שזה לא נעים, ולא יצטלם יפה, אנחנו פתאום סטריליים, שלא מתחברים למי שלא פיקס. מי שלא גלאט. כמובן זה מתלבש ב"אחריות על האנושות", לפעמים גם אלוקים "מגויס" לסיפור. ושאלה אחת לא תמיד נשאלת: אולי אני כרגע סוגר למישהו דלת?…
משה רבנו טוען: אני "ערל שפתיים". משהו אטום, סגור, לא קולח, "אני מדבר ולא מקשיבים, זה נראה מיותר לחלוטין שאלך לפרעה"… ואז התורה מספרת על יחוס שבט לוי. זה נראה לא קשור לכאורה. אבל אחרי טענות כאלו, התורה מזכירה לנו, שגם עמרם חזר לאשתו, למרות הגזירות, למרות שזה היה לכאורה "מיותר" שהרי ממילא הבנים נזרקים ליאור. בתו אמרה לו "אבא, אל תסגור אתה את הדלת" ומזה הגיע משה.
לפעמים מפחיד לפתוח דלת כשהמציאות מאיימת. משה פחד ללכת לפרעה, וה' אומר לו "בא אל פרעה", הזוהר מסביר שלא נאמר "לך", כי הקב"ה אמר לו: אני בא איתך, בוא נלך ביחד.
כביכול ה' אומר, אני לא אעשה זאת בלעדיך, אבל כשאתה בוחר "ללכת על זה", דע שאני איתך, וביחד נפתח את הדלת לעם שלם…
(בא תשעח)
