הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)כל אדם מישראל חייב לשמור את כל מצוות השבת– מדאורייתא ומדרבנן, עשה ולא תעשה, איסורי מלאכה ודיני מוקצה. על זה לא מקיימים דיון פוליטי, ואין רשות לאף אחד לבטל ולו סעיף אחד מחובה מוחלטת זו. בהיבט זה, אין משמעות ואין משקל להכרעות המדינה, לחקיקה או לפקודה. החובה לשמור את מצוות השבת היא העומדת בראש.
חשוב להדגיש על מה כן מתנהל הדיון. הדיון מתנהל ב-מה התפקיד של המדינה ביחס לחובה מוחלטת זו. בפועל, מקובל על הצדדים כולם כי משימתה של המדינה היא מוגבלת. אין עמדה כלשהי שלא מותחת את הקו במקום כלשהו. גם ברוב מוחלט של העמדות החילוניות ישנה מתיחת קו, והסכמה שמוסדות המדינה לא פועלים בשבת, כי יום השבת הוא יום המנוחה הרשמי בישראל, ועוד עניינים שונים הקשורים בזהותה היהודית של המדינה; גם בעמדה הדתית אין מדובר בכניסה לחיים הפרטיים של בני אדם. לא זו בלבד, אלא שבפועל שר הבריאות אחראי ישירות, לא רק באחריות מיניסטריאלית, למעשה רצח, לאור העמדה ההלכתית שהוא הולך בעקבותיה שאינה מכירה במוות המוחי; גם שרי הפנים והדתות אחראים מתוקף תפקידם הישיר, לא רק באחריות מיניסטריאלית, למקומות עבודה זרה; וכן הלאה.
השאלה היא היכן למתוח את הקווים השונים, ודומה כי לציונות הדתית הייתה אמורה להיות משנה מאוד ברורה בסוגיה זו, העוסקת בשלושה תחומים. כאשר מדובר בפעולות של המדינה עצמה– יש להתנגד באופן מוחלט לחילול שבת. פעם האחרונה שנציגות פוליטית של הציונות הדתית איימה באמת לפרוש הממשלה ואף מימשה את האיום הזה, שלא בענייני א"י, הייתה בנושא השבת הממלכתית, וזו מסורתה ומשנתה; מן העבר השני, כאשר מדובר בחיים הפרטיים, גם אם יהיה כוח פוליטי שיאפשר חקיקה האוסרת נסיעה ברכב פרטי בשבת– אין להפעילו, בין מסיבות דתיות, שעיקרן החובה לשמור שבת מכוח הציווי הא-לוהי ולא מכוח גורם אחר, ובין מסיבות דמוקרטיות, של קבלת העיקרון שלא המדינה מופקדת על כפיית ההלכה.
באמצע נמצאת סוגיית רשות הרבים הציבורית, עליה מתרחש עיקרו של הוויכוח. הציונות הדתית, המיוצגת במפלגות שונות ומגוונות, יכולה להיגרר לחקיקה הדתית, ולנסות לעצב את רשות הרבים הציבורית בכוח החוק. יש בכך תועלת מסוימת, שכן החוק הוא כלי משמעותי בעיצוב החיים המשותפים, אך המחיר כבד מאוד: זה לא מצליח ונחשף כתעלול פוליטי ולא כדבר מה שיש בו משמעות כלשהי; זה מעורר התנגדות רבה, ולא מקרב לשמירת שבת כי אם להפך; זה מסיט את המאמצים לפתוח את שערי השבת במובנים הרוחניים וההלכתיים למאבקים הפוליטיים; ומעבר לכך– הוא מהווה התחמקות מדיון השאלה האמיתית, והיא- כיצד כן יש לעצב את דמות יום השבת בחברה הישראלית של היום.
ואפשר לפעול בדרך אחרת– לחתור להסכמה לאומית רחבה ככל הניתן. הסכמה זו אינה מתפשרת על ההלכה. היא עוסקת רק בשאלה באילו נושאים המדינה לא תתערב, ואין היא מחייבת לחתום חס ושלום על הצהרה כי יש חילול שבת מותר. הסכמה זו מחייבת ויתור מכל הצדדים– גם הסכמה לסגירת מקומות וגם הסכמה לאי-סגירת מקומות אחרים; הסכמה זו מחייבת שבירת מסגרות פוליטיות כדי שהיא לא תהיה תלויה בקואליציה מסוימת; ובעיקר– הסכמה זו נועדה בעיקר לפלס את הדרך להעצמת יום השבת והאדרתו בפעולות המכוונת להגברת אור התורה ואור השבת, בפנים אל פנים, ובעבודה משותפת של כל חלקי החברה בנושא החיוני כל כך למהותנו.
(בשלח תשעח)
