המהפך של החתם סופר

בדרכי לישיבה שבה למדתי ביליתי זמן לא מועט בתחבורה הציבורית. דבר זה גרם לי לא פעם לנהל שיחות מפתיעות עם אנשים שנקרו בדרכי. את אחת מהשיחות לעולם לא אשכח.
היה זה בחור חרדי-חסידי, הלבוש בבגדים המקובלים בחסידות אליה השתייך. כשראה אותי – בחור ישיבה הלבוש במכנסי ג'ינס וחולצת פולו, התחיל לדבר עמי בנושא הלבוש. את לבושי הוא הכתיר כמובן כ'חוקות הגויים' בעוד שאת לבושו הכתיר כלבוש המסורתי של היהודים. עניתי לו שבמקרה שלנו מסתבר שהעניין הוא דווקא הפוך: מקורו של השטריימל הוא ככל בלבוש הקוזקים במזרח אירופה, ואילו אני לובש ג'ינס ליוויס, שיוצר בחברה יהודית – לוי שטראוס.
אנקדוטה זו משקפת את אחד התהליכים המרכזיים שהפכו את האורתודוקסיה בימינו למונוליתית ואחידה. ברשימה הקודמת דיברנו על מגמת 'ההחמרה הרכה' שאפיינה את פסיקתו של ה'משנה ברורה', והפכה את ההלכה האורתודוקסית לחד-ממדית, כשהיא מאמצת את הקו המחמיר מבין דעות האחרונים. כעת נבקש לדבר על מעמדו של המנהג, שזכה בחברה האורתודוקסית להתייחסות מחמירה בהרבה יותר מעבר למעמדו ההלכתי האמתי. אפילו עניינים פעוטים כמו סגנון הלבוש או אורח החיים, הפכו למהותיים וחשובים, לא פחות מאשר קיום מצוות התורה.
מי שאחראי למהפך הזאת הוא אביה הרוחני של האורתודוקסיה, הלא הוא ר' משה סופר, הידוע בכינויו 'החת"ם סופר'. כולם יודעים לצטט את סיסמתו 'החדש אסור מן התורה' ולא יודעים שבתשובה הראשונה שהשתמש בכך, דווקא פסק להקל על פי אמירה זו. בין כה ובין כה, נראה שהתשובה המכוננת ביותר שלו בעיצוב תפיסת עולמה של האורתודוקסיה היא התייחסותו לשאלת השימוש בחלב נוכרי (שו"ת חתם סופר יורה דעה קז). החתם סופר מעלה בתשובתו שתי אפשרויות בנוגע למקור האיסור: האחת, שהדבר נאסר בגזירת חכמים; והשנייה, שפשוט לא היה נהוג להשתמש בחלב שחלבו נכרי, משום שאנשים חששו שמא עירב בכך חלב טמא. לכאורה, ההבדל בין האפשרויות הוא שבעוד שעל פי הראשונה, חלב נכרי אסור בכל מקום ובכל מצב, ואילו על פי האפשרות השנייה, האיסור חל רק במקום שבו נהגו להימנע מכך, אך לא במקום אחר.
אך החתם סופר הופך את היוצרות. לדבריו, גם אם נאמץ את הדעה שהדבר רק הונהג ולא נאסר על ידי חכמים, היות ש"קבלנו אבותינו עליהם כאותה דעה ואסור עלינו בני אשכנז מדינא ואין לו התרה… קרוב בעיני נדר דאורייתא". זוהי מהפכה מאלפת – אם חלב נוכרי באמת אסור, אז דינו דרבנן בלבד, אבל אם מדובר רק במנהג, אזי קרוב הדבר להיות דאורייתא (ראו על כך אצל מעוז כהנא, מהנודע ביהודה לחתם סופר, עמ' 389)! הנה, כך הפכה ההלכה באורתודוקסיה לחד ממדית ו'שוות-ערך'. מנהגים הוקפצו למעמד של דאורייתא (ויעיד על כך כל אשכנזי שבעיניו קטניות בפסח חמורות לא פחות, ויש כאלו שאצלם אפילו יותר, מחמץ ממש), והתבטל לו המדרג שבין דינים, תקנות ומנהגים. קרוב לומר שמהלך זה של החתם סופר קבע את דרכה של האורתודוקסיה עד ימינו.
אם עוסקים אנו בלקח שניתן ללמוד מתופעת 'דתיי הרצף' בימינו, דומה שניתן ללמוד מהם על אי-ההיתכנות של גישתו של החתם סופר בעולמו כיום בארץ ישראל. ללא ספק, גישתו של החתם סופר נבעה מכך שהוא הרגיש שעליו לגונן על הקהילה היהודית מפני השינויים שמחוללים הרפורמים בשעתו. כנראה דומה הייתה השעה בעיניו כשעת השמד, שבה יש למסור את הנפש אפילו על מנהגים יהודיים הנוגעים לדרך שריכת הנעל. אבל האם כך יכולה להתנהג היהדות שבארץ ישראל? האם פחד צריך להכתיב את מהלכיה? כמדומה שהגיעה העת להשיב למנהג את מעמדו המקורי. איננו כמובן מזלזלים בהם ולא מבטלים אותם כלאחר יד. כל שאנו מבקשים זה להכניס אותם לפרופורציה הראויה להם, ולהתייחס למתקשים בשימורם באופן רך יותר. בסופו של דבר, אין הם כאותם הפורקים מעל עצמם איסורים מפורשים – מדאורייתא או מדרבנן.
(יתרו תשעח)