פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בשיא האופוריה של היציאה מעבדות לחירות, נחבא פסוק אחד אל הכלים: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד א-להים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם".
עמוד ענן, עמוד אש. עם ישראל חוגג. צופה פני עתיד מזהיר בארץ המובטחת. ומשה רבנו? המנהיג הדגול, שהיינו מצפים כי יחגוג את הניצחון הגדול, מתעסק בעצמות יבשות מן העבר.
חכמים הראשונים אמרו כבר במשנת תנאים, בתוספתא סוטה: "שכל ישראל נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר 'חכם לב יקח מצות' (משלי י)".
משה רבנו מלמדנו פרק גדול בהלכות קנה מידה. פרופורציות. אכן, ביזת הים מפתה עד מאד. ולא סתם ביזת הפקר, אלא שלל אויבים שרק לפני זמן קצר ביקשו לכלותנו, שטעמו מתוק עוד יותר.
אך כנגד אותם "חיי עולם", ניצבת ה"שבועה" הקדמונית: המחויבות להבאת עצמות יוסף לקבורה. מצווה שדורשת גם חוכמה וגם לב, מצווה ש"חכם לב" כמשה רבנו, היודע להבחין בין עיקר וטפל, עומס על שכמו.
סגן הדר גולדין, קצין בסיירת גבעתי, וסמ"ר אורון שאול ז"ל מסרו את נפשם למען הגנה על ביטחון המדינה. לפני כשלוש וחצי שנים, עמדו כ"צוק איתן" והקריבו נפשם למעננו.
מני אז, מצויות גופותיהם בידי אנשי החמאס. כפי שנתברר לאחרונה במסגרת תשובה שהגישה לבג"ץ ממשלת ישראל, ש"מושבעת ועומדת" מימים ימימה לעשות כל שאפשר למען השבת הבנים הביתה, כמעט ולא עשתה דבר ממשי במהלך תקופה ארוכה זו למילוי חובה זו. דיבוריהם הנשגבים של מנהיגינו נתגלו כסיסמאות חלולות ונבובות. עד כדי כך, שאפילו אותן החלטות ספורות שקיבלה הממשלה על עצמה, כגון החמרת תנאי הכליאה של אסירי החמאס ואי השבת גופות מחבליו אינה מקוימות על ידי מי שקיבל אותן.
בעולמה של תורת ישראל, הבאת אדם לקבורה הייתה מאז ומעולם "מצווה רבה". כך, מקל וחומר כאשר מדובר בחללי צה"ל, שהם בגדר מֵתֵי מצווה. לא אחת הייתה כרוכה משימה קדושה זו בסכנת חיים. כך נהג הרב שלמה גורן ז"ל, כאשר חצה את קווי האויב למצרים, ועבר בשדות מוקשים, והכל כדי להביא את חללי מבצע קדש לקבר ישראל.
מסורת זו היא עתיקת יומין. ולא לחינם תיקנו חכמי יבנה את ברכת "הטוב והמיטיב" בברכת המזון רק כאשר הובאו הרוגי ביתר לקבורה. אם בכל חלל כך, קל וחומר כאשר מדובר בחייל שנהרג במלחמת מצווה, "הרוג מלכות", שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו.
כאשר נחטפו גופותיהם של שאול המלך ויונתן בנו, וחוללו בביזיון על ידי הפלישתים, לא מיהרו מנהיגי העם לעשות את המאמצים הראויים ולהשיבה לקבר ישראל.
היו אלה אנשי יבש גלעד, שבמבצע נועז, מעין "מבצע פרטי", נחלצו חושים להסרת החרפה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל. וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן… וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל, בְּיָבֵשָׁה, וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים".
במדרשם, ראו חז"ל במחדל זה עילה לאחת מתקופות הבצורת הקשות ביותר שפקדו את עם ישראל, שנמשכה שלוש שנים רצופות.
אכן, איננו יודעים דעת עליון, ואיננו מתיימרים לבוא בסוד חשבונותיו. אכן, חכמים הראשונים אמרו שבצורת קשה זו, לא באה על חטאים שבין אדם למקום, לא בשל עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות הדמים, אלא ממפני מחדלם של ישראל, שנמנעו מלעשות כל שביכולתם על מנת להביא את עצמות שאול לקבר ישראל.
עוון זה כופר רק לאחר שדוד מלך ישראל העביר את ארונו של שאול בין השבטים, עד קבורת המלך בגבול נחלתו. רק אז, נאמר בפרקי דרבי אליעזר (פרק יז), "כיוון שראה הקדוש ברוך הוא שגמלו לו חסד כל ישראל, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר 'ויעתר אלוקים לארץ אחרי כן'".
אסור לקשיים הניצבים בדרך שיביאו לרפיון ידיים מהשלמת המשימה והחובה הקדושה. גם משה רבנו לא זכה להשלים את המשימה, אך למרות זאת לא רפו ידיו מלעסוק בה. זו שָלְמָה רק בכניסת בניו לארץ ישראל: "ואת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה, וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף לְנַחֲלָה" (יהושע כד, לב).
גם בעניין זה, ראוי שמעשה אבות יהא סימן לבנים, ואלה לא ינוחו ולא ישקטו, עד אשר ייעשה כל שניתן להבאת בנינו הדר ואורון לקבר ישראל.
(בשלח תשעח)
