הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)קריעת ים סוף נתפסת בעינינו כאירוע חריג מהמהלך הטבעי של הבריאה. העובדה שמי הים הפסיקו את מהלכם הטבעי מתפרשת כמוטציה בעולם של מבנים בעלי חוקים קבועים מששת ימי בראשית. אולם, כשמעיינים במדרש מגלים בחז"ל כי "תנאין התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לפני ישראל. הדא הוא דכתיב 'וישב הים לאיתנו' 'לתנאו' שהתנה עמו" [בראשית רבה בראשית ה]. קריעת ים סוף איננה, אם כן, חריגה מסדרי עולם אלא חלק ממערכת תנאים שנקבעו מראש, לפיהם הים אמור לכסות על הקרקע התת-ימית במהלך כל שנות הבריאה ולהימנע מכך בתאריך מסוים במקום מסוים.
אור החיים מגלה, שתנאי זה הוא למעשה הגדרה בסיסית בכל חוקי הטבע. "בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה ולעשות כל אשר יגזרו עליהם וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא". קריעת ים סוף היא לא עיקום של חוקי המשחק, אלא ביטוי של חוק יסוד שלו- הטבע כפוף לאנשי התורה.
באופן הזה, ניתן לענות על השאלה התיאולוגית כלפי קיומם של ניסים. כל התערבות של הבורא במערכת החוקים מתפרשת כטענה שמעשה הבריאה אינו מושלם ולכן מדי פעם יש לבצע בו תיקונים מאולתרים. דווקא האמירה שהנס עצמו הוא חלק ממערכת הכללים בבריאה ממחישה את השלמות של הבורא. הקב"ה ברא באופן מושלם את הים ואת גליו, כולל התייחסות לכל המקרים שבהם הים צריך לשנות את תכונותיו. הנס אינו הסטייה מהנורמה אלא חלק מהנורמה עצמה- 'טבע לזמן קצר', כמו צליל גבוה המשתלב במכלול צלילים נמוכים ביצירה מוזיקאלית.
אולם, כשמעיינים בלשון המדרש שנית, מוצאים שהמדרש מייחס את התנאי לשלב שבו הים חזר להציף את היבשה. דווקא לאחר הנס, התורה כותבת שהים חזר לאיתנו-לתנאו, למרות שהתנאי היה שהים יקרע לפני ישראל. כך שואל רבינו חיים בן עטר- "וקשה לי לדבריהם אין זה מקום התנאי אלא בשעת החלוקה שם יזכיר תנאי זה!" [אור החיים שמות יד כז].
שמא חילופי הזמנים במדרש מגלים לנו כי היחס בין הטבע לנס הוא הפוך ממה שנדמה לנו. אנו תופסים את הים כמקום מים הזורמים על הקרקע. במקרה שבו הים מתייבש אנו רואים זאת כשינוי אופיו ותכונותיו. אבל למעשה, התפיסה צריכה להיות הפוכה- "דלבקיעת הים לא היה צריך שום תנאי כי טבע הים בהילוכו הוא מגזירת השי"ת, והוא קיומו ובהסרת שפעו יתבטל טבעו והיה כלא היה" [פנים יפות לבעל ההפלאה, שמות יד כז]. כלומר, ברירת המחדל של הים היא להיות מיובש, שהרי כל זרימה של מים היא החלטה של הבורא להמשיך ולהעניק לים את יכולת הזרימה. כל עוד הקב"ה מעניק לים את יכולת הזרימה הוא מקיים את הבריאה מחדש בכל רגע. היוצרות התהפכו- מעתה קריעת ים סוף היא הדבר ההגיוני שאמור לקרות למי הים ודווקא הזרימה שלו על הקרקע היא חידוש. הטבע בעינינו הוא נס מתמשך ודווקא הנס המפריע למהלך הרגיל הוא התכונה הטבעית של הבריאה.
דבר זה מדויק בצורה נאה בלימוד של המדרש מהפסוק, המדרש מגלה את קיומו של התנאי דווקא מהמילה "איתנו". לכאורה, הלימוד הוא רק בשל הדמיון הפונטי בין המילים איתן-תנאי, אבל ניתן למצוא בדרשה זו עומק נוסף. הקב"ה משפיע בכל רגע שפע רוחני המעניק לים את זרימתו, את איתנו. התנאי שהתנה הקב"ה היה למעשה הפסקה מתכוננת בהענקת השפע הרוחני המניע את גלי הים. לאחר שנסתיימה ההפסקה, עמד הים בתנאי שלו ומשום כך הוא שב לאיתנו הראשון המושפע אליו מן הבורא בכל רגע..
(בשלח תשעח)
