אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])תופעה ידועה, מרתקת ומדהימה, היא התופעה של אנשים מגמגמים כאשר הם מדברים, אפילו גמגום כבד וקשה מאד, אולם כאשר הם שרים השירה יוצאת קולחת מפיהם ואין זכר לגמגום.
התופעה הזו ריתקה חוקרים רבים מתחומי ידע שונים, תוך ניסיון להבין ולהסביר אותה. הרי לכאורה דיבור ושירה זה היינו הך, בשניהם אדם מוציא מילים מפיו, ולכאורה היינו אומרים שאם אדם מתקשה בדיבור אז הגיוני שהוא יתקשה גם בשירה- ולא היא. אנו רואים אדם שיכול להתקשות מאד בדיבור ולגמגם קשות, ואילו כאשר פיו מלא שירה, לפתע לשונו רינה כהמון גליו ושפתותיו שבח כמרחבי רקיע.
חוקרים הלכו לכיוונים של הסברים נוירולוגיים, פיסיולוגיים, רגשיים, התפתחותיים וכדו', חלקם שהלכו לכיוון של הבנת חלקי המוח האחראים על השירה והדיבור, גילו שהשירה באה מאונה אחת במוח בעוד הדיבור בא מאונה אחרת וזה מסביר את ההבדל.
מה שברור הוא שיש הבדל מהותי בין שירה לדיבור. למרות ששתיהן נראות כביטוי של מילים היוצאות מהגרון, הרי שהמציאות מלמדת שמקור המילים הוא לגמרי שונה.
השירה באה ממקום אחר לא רק בגרון או במוח. השירה באה ממקום אחר בנשמה, מקום שאין בו די להכיל את המילים והוא זקוק למרחבי הביטוי של השירה. מקום בו המילים נגמרות וקול שירה גדולה בוקע במקומן.
לפני הרבה מאד שנים שוחחתי עם הרב שלמה קרליבך ז"ל, ושאלתי אותו למה הוא מרבה לשרוק בהופעות ובשירים שלו. הוא ענה לי בערך כך- לפעמים אני מרגיש שהמילים מגבילות ומצמצמות אותי, וכדי לבטא את הנפש והנשמה אני זקוק לשירה שתאמר את אותן המילים, אבל אחרת לגמרי. השירה סוחפת ומרוממת אותי. אבל לפעמים אני מרגיש שאפילו השירה מצומצמת ומגבילה אותי למילים ולתווים, ואז הדרגה מעל השירה היא השריקה, שזו התפרצות תחושות מתוך הנשמה, בלי הגבלה של תווים, מילים או כללים מוזיקליים. זה אוויר שיוצא ממש מתוך המקום העמוק שבנשמה. אם אני זוכר טוב שאלתי אותו אם כן מה הדרגה מעל השריקה, ודומני שהוא ענה לי שמעל השריקה באה השתיקה…
עם ישראל יוצא ממצרים בסערת רגשות. עם של עבדים שרואה לנגד עיניו עשר מכות ואיננו יודע מה יילד יום. עם של עבדים שמעירים אותו באמצע הלילה ובחיפזון הוא נאלץ לצאת אל חירותו. עם של עבדים ששאף לחופש והנה חלומו מתגשם לנגד עיניו בדרך פלאית. עם של עבדים הניצב כמעט מיואש מול ים סוף כשהמצרים מאחוריו והכל נראה רע ופסימי, וכהרף עין הכל מתהפך לטובה. עם שכל המאורעות הללו עוברים עליו ושיאם הוא בקיעת הים – לא יכול לבטא את זעקת נפשו ועצמת רגשותיו במילים, תהיינה ספרותיות ככל שתהיינה. עם שכזה, שנמצא בטלטלה הרגשית הזו, זקוק לשירה כדי שתרפא אותו מן הגמגום, זקוק לשירה כדי לנסות ולבטא את גודל, עומק ועוצמת אמונתו ברגעי ההוד הללו שבהם גם שפחות על הים נחשפות למראות עליונים.
את המציאות והטלטלה הרגשית והאמונית הזו לא יכולות לבטא רק מילים. יש צורך במשהו שיבוא ממקום אחר בנשמה ובנפש, ממקום אחר באונה היהודית, משהו שיבטא את רוממות הא-ל שבגרונם.
זו גדולתה של שירה. זו עוצמתה של שירה – 'וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ'.
(בשלח תשעח)
