לשון הרע – מוסר או הלכה?

ה'מארי דשמעתא' בתחום לשון הרע הוא ר' מאיר שמחה הכהן מראדין, הידוע בכינויו 'החפץ חיים'. הוא שהעלה את העניין הזה על סדר היום הרוחני-דתי של עם ישראל בסוף המאה ה-19, תוך שהוא מזהיר ומתרה על האיסורים הגדולים הכרוכים בו. גולת הכותרת במפעלו בנושא היתה חיבור הספרים 'שמירת הלשון' ו'חפץ חיים', הכוללים סעיפי הלכה הנוגעים לדיבור האסור והמותר שבין אדם לחברו, וזכו לפופולריות רבה.

חרף הצלחתם המטאורית של החיבורים ותדמיתו המוערכת של מחברם, עובדה מתמיהה מעיבה על המפעל הגדול הזה, כפי שזו נוסחה על ידי נותני ההסכמות לספרו: "לא מצאנו עד הלום לאחד מגדולי הראשונים ואחרונים ז"ל אשר באו לבאר כל פרטי ההלכות מכל האיסורים החמורים הללו באורך בכל פרטותיהם ובכל דקדוקיהם". אכן, נראה שהחפץ חיים בנה קודקס הלכתי כמעט יש מאין. אם מתבוננים בספרות ההלכה עד ימיו בנושא לשון הרע איננו מוצאים קבצי הלכות מסודרים בעניין. התלמוד הבבלי דן בנושא במספר מקומות, אך כמעט תמיד ההקשר הוא אגדי ולא הלכתי. הרמב"ם כותב רק שש הלכות בנושא. השולחן ערוך כלל לא ייחד לכך סימן. פוסקים אחרונים, כדוגמת ה'מגן אברהם', כמעט לא מרחיבים בנושא מעבר לדברי הרמב"ם. וגם רוב הגדולים שכן התייחסו לנושא (כמו רבנו יונה או ר' אליהו דיוידאש) עסקו בפן המוסרי שלו ולא ההלכתי.

מדוע לא מצאנו התייחסות הלכתית לנושא הזה לאורך הדורות? ככל הנראה, לשון הרע נתפס לאורך דורות כעניין מוסרי יותר מאשר הלכתי. לכן בתלמוד הוא מובא בעיקר בהקשר אגדי. לכן הרמב"ם כותב את דיניו הספורים בהלכות דעות, העוסקות במידותיו ואישיותו של האדם. לכן גם השולחן ערוך לא ייחד לו סימן. אין הלכות מפורטות שקובעות מלים מותרות ומלים אסורות. איסור לשון הרע קשור לאופן התנהגותו של האדם בחברה, ותלוי לא מעט בסגנון ובצורת הדברים.

הוכחה טובה לכך שמדובר בעניין מוסרי ולא הלכתי טהור היא שכל ספרות הקודש "חוטאת" לכאורה בלשון הרע. במקרא מופיעים סיפורים רבים שאינם מחמיאים (וזאת בלשון המעטה) לגיבוריהם. גם ספרות האגדה וההלכה של חז"ל רוויה בסיפורים ומעשיות על אנשים כאלה ואחרים. קשה מאד להלום את כל הסיפורים והמאמרים הללו על רבנים ואנשים מן השורה עם ההלכות הברורות שניסח החפץ חיים עצמו.

גם סגנון דיבורם של חז"ל על לשון הרע נושא אופי מוסרי. כך דבריהם "כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע… ראוי להשליכו לכלבים" (מכות כג, ע"א); "לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע" (משנה ערכין ג, ה); "כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים" (בבלי ערכין טו, ע"ב) וכן הלאה.

מדובר, אם כן, בעניין מוסרי שאמור להכתיב לאדם צורת וסגנון התנהגות מסוימים בחברה. לכן, כאמור, לא נכתב על כך כמעט דבר בספרות ההלכה עד ימיו של החפץ חיים. גם הרמב"ם, במעט שהוא כותב בנושא זה, מתנסח בעיקר בצורה מוסרית ולא הלכתית. המסר שלו מקופל בהלכה השישית והאחרונה באיסור הזה (הלכות דעות ז, ו): "כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם".

ישנם הרבה עוברי עבירה שעשויים להחטיא את האנשים שבקרבתם, ובכל זאת הרמב"ם מורה במיוחד להתרחק מאלו שהם בעלי לשון הרע. מכאן נראה, שהבעיה בהם איננה המילים המסוימות שהם אומרים אלא מכלול האישיות שלהם, שעלולה להשפיע לרעה על הסובב. מסקנה זו מרמזת לכך שאמנם לפנינו עניין מוסרי בעיקרו. לכשנרד לעומקו של האיסור, הדבר יתברר עוד יותר. על כך ברשימה באה. (לך לך תש"פ)