הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשת תרומה מעניקה לנו התורה הצצה ראשונית במשכן, שלימים עתיד יהיה להפוך למקדש, בית ה'. אלפי פרטים ופרטי פרטים מצויים בהלכה בכל הנוגע לדיני המשכן והמקדש, וגם התורה עצמה מפרטת רבות בדינים אלה, אולם ברצוני לעמוד כאן על פרט אחד, מעורר מחשבה ביותר. אגב דיני הארון, הכלי הראשון שהתורה מתארת את יצירתו, קובע הקב"ה שלארון יהיו בדים וטבעות, ובהמשך הוא מצווה על הישארותם הקבועה של הבדים בטבעות: "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ".
על דין זה הקשו בתלמוד הבבלי (על פי יומא עב, א):
"רבי יוסי ברבי חנינא הקשה: כתוב 'בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו', וכתוב 'והובא את בדיו בטבעות'. הא כיצד? מתפרקין ואין נשמטין. תניא נמי הכי: בטבעת הארן יהיו הבדים. יכול לא יהיו זזין ממקומן – תלמוד לומר והובא את בדיו בטבעת, אי והובא את בדיו יכול יהיו נכנסין ויוצאין – תלמוד לומר בטבעת הארן יהיו הבדים, הא כיצד? מתפרקין ואין נשמטין".
את מסקנת התלמוד, שהבדים היו מתפרקים ואין נשמטים, מבאר רש"י שהבדים היו נעולים בטבעות הארון באופן שקצוות הבדים היו רחבות, והם נדחקו לתוך הטבעות בדוחק, אך לא יכלו להישלף משם בקלות. מנגד, הבדים עצמם היו רחבים פחות, והם היו רפויים בתוך הטבעות. הווה אומר, שהבדים לא היו צמודים לטבעות, אלא רק מנועים מ"לברוח" החוצה, באמצעות המבנה הייחודי שלהם: עבים בקצוות וצרים באמצע. את זאת לומדים לאור העובדה שיש פסוק מפורש המתאר את הבאת הבדים בטבעות בזמן המסעות, הבאה שתתפרש כעת כסידור והתאמה לקראת נטילת הכלי ונשיאתו כל הכתפיים (המאירי מסביר בבית הבחירה שלו שהיה מדובר בשתי פעולות: א. יישור הבדים בין הצד הקדמי לצד האחורי, כך שהמשא יתחלק שווה בשווה בין כל נושאי הארון. ב. הידוק הבדים, כך שלא יתרופפו במהלך הנשיאה, וממילא יבואו לטלטול מיותר של הארון והכבדת נשיאתו).
אולם, התוספות (ד"ה כתיב בטבעת) הקשו על המהלך הזה של התלמוד, שכן הפסוק שממנו מקשה ר' יוסי בר' חנינא ("והובא את בדיו בטבעות") מתייחס דווקא למזבח הנחושת, בעוד התלמוד התעלם מפסוקים מפורשים ביחס לארון, המתארים גם כן את הכנסת הבדים לטבעות בזמן מסוים, ומכאן שלא היו בתוכן בקביעות (לדוגמה, הפסוק הקודם לזה שמתייחס לטבעות הארון הוא: "וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם", פסוק דומה מאוד לזה של המזבח!). הלכה למעשה, מגיעים בעלי התוספות למסקנה מרעישה (התרגום משלי):
"ואם לא הייתי חושש מחבריי, היית אומר ששמונה טבעות היו בארון, וכן מוכיח הפסוק, שכתוב 'ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתת על ארבע פעמותיו', דהיינו ארבע זויותיו […] וחזר הכתוב ואמר 'ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית', משמע שארבע טבעות היו על שתי צלעותיו, לבד מאותם ארבע שעל ארבע פעמותיו. בארבע טבעות מהם היו בדים קבועין, לא יסורו, ובארבע מהם, שהיו למטה או למעלה מאותן טבעות, היו משימין בדים בשעת סילוק המסעות לשאת את הארון בהם, והיינו אלה שכתוב בהם 'ושמו בדיו' ".
חידוש פרשני זה "מסבך" את התוספות עם הסוגיה, שהרי פתרון זה יכול היה לשמש בקלות את ר' יוסי בר' חנינא, שיבהיר שאכן יש שמונה טבעות, ולא ארבע! שאלה זו נשאלת מייד בתוספות, וממילא מגיעים למסקנה המפליאה:
"יש לומר שעל כרחך 'והבאת את הבדים בטבעות' מתייחס לכל הבדים, שכם אם הייתי אומר שהביטוי מתייחס רק לאלה שהיו משימין במסעם, אם כן היה צריך לומר 'וחברת את הבדים בטבעות', שהרי לא פירש מתי הכניס אותם בדים הקבועים, אלא כתב 'בטבעות הארון יהיו הבדים'. ותחילה היה לו לפרש שהכניסם. אלא ודאי על כל הבדים כתב 'והבאת את הבדים', ומשמע שבכולם היו הבדים קבועים, אך מסקנת הדיון בתלמוד היא שבכולם היו רפויים, כמו שביאר רש"י".
באמצעות מהלך זה מסבירים ככל הנראה בעלי התוספות שהשימוש בפסוק מהמזבח היה מחוייב, כי ביחס לארון ניתן היה לבאר באופנים אחרים את הבאת הבדים בטבעות. מכל מקום, עלה לנו שלשיטת בעלי התוספות היו שמונה טבעות לארון, וממילא היו קבועים בו ארבעה בדים, אך בדים אלה היו רפויים, ולא קבועים, ונוכחים בטבעות תמיד (מהרש"א העיר שלא מצא כאן הסבר לבעיית המובאה מהמזבח בסופו של דבר, ראה בלשונו על אתר).
אמנם, הסבר רעיוני לתופעה זו מצוי אצל אחד מהמיוחדים שבבעלי התוספות, הלא הוא ר' יוסף בכור שור:
"לא יסורו ממנו – מפני קדושת ארון לא היה רוצה הקב"ה שישמשו בארון הקודש להסיר הבדים מלהכניסן בטבעות, אלא כשבאין לנשאו מחזיקין בראשי הבדים ונושאים אותו, וכשמניחין אותו, הולכים להם מיד, מפני אימת הקדושה, ועתה נותן טעם לדבר".
כלומר, הסיבה שבגינה הבדים קבועים בטבעות היא כי הרצון הא-להי היה שישראל יימנעו מכל אפשרות של מגע מיותר עם הארון. הארון צריך להיות מוכן תמיד למסע, בכדי שישראל לא "יתעסקו" בו יותר מדי. לפיכך, הזמינות של משא הארון מכריעה שהבדים צריכים להיות קבועים בו תמיד (ראו גם חזקוני על אתר).
דומני שניתן להוסיף עוד הסבר רעיוני, שכן יש כאן ביטוי מרתק של ארעיות, של חוסר יציבות, בכך שהארון מוכן ומזומן תמיד למסע. זאת בניגוד למזבח, שבמקדש כבר לא היה עם בדים, מאחר שלא היה בהם יותר צורך (יש מהפרשנים שהעירו שלו היו במזבח בדים הדבר היה מוביל למכשול גדול בעזרה, בעוד בקודש הקדשים, מקום הארון, אין תנועה, וממילא לא יבואו להכשל בה). המשמעות של קביעה זו היא שהארון מרמז לנו שמעמדנו לעולם איננו יציב. כידוע, הארון היה פעמים רבות נייר הלקמוס של מצבם הרוחני של ישראל. בשלהי ימי השופטים, ועד ימי דוד המלך, נעדר מעמנו הארון כעונש על הזלזול בו. המלך יאשיהו גנז את הארון ומני אז אנו נעדרים גילוי שכינה, בשל מצבנו הרוחני המדורדר. הארון איננו מחובר לקרקע, והוא תמיד מצפה, כביכול, לתנועה. מי שמותיר אותו במקומו הם ישראל, שמצדיקים את מעמדו בקודש הקדשים, שמקיימים במעשיהם את הברית. אולם, כאשר עם ישראל נכשל בדרכו הרוחנית, וסטה מדרך ה', הוא ה]ך את הארון למיותר, הוא "ביזבז" את האשראי של הברית, וממילא הארון הלך ונסע לו.
(תרומה תשסט)
