ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)ירושלים, אורו של עולם, מושכת אליה תיירים מכל העולם, מתוכם אחוז מסוים לוקה ב"סינדרום ירושלים", תופעה מרתקת בה אותם אנשים מאבדים את שפיותם בירושלים וסוברים שהם דמויות דתיות שונות, מהיהדות או הנצרות, עם העדפה ברורה למשיח צדקנו
בסדרת הסאטירה המונפשת, הותיקה והמצליחה- משפחת סימפסון, שודר פרק בו בני המשפחה מגיעים לארץ הקודש- ישראל. הומר, אב המשפחה, לוקה בסינדרום ירושלים, לובש טוגה, עומד על במה בכיפת הסלע וטוען בפני מאזיניו משלוש הדתות- יהדות, נצרות ואסלאם, שהוא המשיח, ועליהם להאמין בדת החדשה שמאמיניה ייקראו "נוצמוסיהודים", ולהפיץ את הבשורה-
"שלום ועוף" (Peace and Chicken) – כי כולם אוהבים עוף. קהל המאמינים מתרצה, עד שהם עצמם לובשים טוגות ומאמינים שהם- הם המשיחים האמתיים.
קורט, גרוש בשנות הארבעים לחייו, פרוטסטנטי ממדינה אירופאית, הגיע לירושלים כדי 'להעמיק את אמונתו ולמצוא את הצלב'. הוא סבר שהוא "ישו הנוצרי", אביו הינו הא-לוהים, ואמו היא "הבתולה מרים". כששהה במלון, ירד מחדרו והחל להורות לטבחים במדויק כיצד להכין ארוחה לו ולשאר אורחי המלון- הארוחה האחרונה. העימות שהתפתח שם נגמר באשפוזו של קורט בבית חולים פסיכיאטרי, והחזרתו למדינת מוצאו.
ירושלים פנים רבות לה. תיירים הלוקים בסינדרום ירושלים, על רקע דתי, כמו קורט, (הומר), ורבים אחרים, זו אחת מהפנים המרתקות והייחודיות לה. סינדרום ירושלים זו תסמונת בה תיירים רבים וצליינים מגיעים לירושלים, למקומות הקדושים ליהדות ולנצרות, ומאבדים באופן זמני את שפיותם, הופכים להוזים ורואים עצמם כ"משיחים" או כדמויות דתיות ומיסטיות. לא תמצאו את המונח "סינדרום ירושלים" בספרי רפואה, אף על פי שזו תופעה מפורסמת (על אף חריגותה). לא מדובר במחלת נפש או בתסמונת רפואית, אלא במצב נפשי ייחודי והתנהגות חריגה שבמקרים קיצוניים עלולה להוביל לאשפוז פסיכיאטרי.
פרופסור אליעזר ויצטום, פסיכיאטר בכיר וסופר, חקר את הנושא שנים רבות, כתב עשרות מאמרים וספרים שעוסקים בתסמונת ירושלים, בהם "ירושלים של קדושה ושגעון", יחד עם ד"ר משה קליאן. הוא מספר ל"שבתון": "זו תסמונת תלוית תרבות שבה אנשים שבאים לארץ ישראל, במיוחד לירושלים, מקבלים כאן התקפים וחזיונות ומתנהגים כאילו שהיו דמויות תנ"כיות, מהברית החדשה, אנשים שיש להם שליחות. הסיבות לתופעה הן מחלות אחרות. רובם סובלים מסכיזופרניה, מאניה דפרסיה, ועוד. רוב התיירים שלקו בתסמונת היו בטיפולים נפשיים לפני שהתאשפזו בירושלים. אבל, גם היום וגם לפני 30 שנה יש והיה ביטחון בשדות התעופה. כמובן שלא היו נותנים לאדם שהוא לא שפוי, מעורער בנפשו, לעלות על מטוס. כלומר, כפי שחקרנו, ל- 82% מהמאושפזים בירושלים היה רקע פסיכיאטרי, אבל כשהם הגיעו לארץ ישראל, או בדרכם לפה, הם היו מאוזנים, וכאן קורה להם תהליך מאוד מעניין שגורם להתעוררות המחלה. לפעמים זו אכזבה, לפעמים עודף התרגשות. כשאדם הולך, למשל, במקום שנולד בו ישו, ובכנסיית המולד, זה מאוד מאוד מרגש אותו. הדברים האלה מוציאים אותם משיווי משקלם הנפשי ואז חלקם מתנהגים בצורה כזאת שאין ברירה אלא לאשפז אותם".
התנהגות הלוקים בסנדרום יכולה להיות תוקפנות- תקיפה אלימה של אנשים או איום בנשק, הסתובבות בעירום בפומבי, ניסיון התאבדות, והתנהגות תימהונית ברורה, כולן בהקשר מוטיבים דתיים, ובתוספת חוויות מיסטיות ודתיות, הארה א-לוהית וכדומה. התופעה תתרחש בעיקר אצל תיירים שמגיעים ממניעים דתיים לארץ, לרוב בודדים- רווקים, גרושים או אלמנים. המקומות שמרגשים את האנשים הללו הם מקומות הקדושים ליהדות ולנצרות, לדוגמא; כנסיית הקבר, כנסיית המולד, ה-ויה דולרוזה, את התיירים היהודים ירגשו הכותל המערבי וקבר רחל. על המקומות הללו כתוב בתנ"ך ובברית החדשה, ואלו מתרגשים שהם דורכים על המרצפות שאולי כל מיני אנשים קדושים דרכו עליהן בעבר.
"האנשים שבאים לפה במקרים הללו הם אנשים דתיים, אדוקים, אנשים שיש להם חזיונות מיסטיים וחושבים שהם המשיח, א-לוהים, שטן, דמויות תנ"כיות, ומהברית החדשה- מריה, יוחנן המטביל, ועוד", מתאר פרופסור ויצטום. "התופעה היא תופעה תרבותית. הסצנה של הגאולה, גם ביהדות וגם בנצרות, היא סצנה כתובה וקבועה. הספרים האלה לא השתנו. ואכן, הראנו במחקרנו שהמוטיבים המרכזיים חוזרים על עצמם. יש לנו תיאורים של התסמונת מהמאה ה-18 ומהמאה ה-19, שהם בדיוק אותם המקרים של המאה ה20 והמאה ה21, כי בשביל האנשים האלה זאת אותה מציאות שהבנתה את המחלה שלהם- הספרים שהם למדו והושפעו מהם. לכן, מבחינה מסוימת זה נראה אותם הנרטיבים, אותם הסיפורים. מי שמאמין שהוא דוד המלך, לדוגמא, יגיד שאביו הוא ישי- יספר ויתנהג פחות או יותר בהתאם למה שהוא למד בסיפורי התנ"ך. במאות ה- 18 וה-19, כשהתחבורה לארץ ישראל הייתה יותר בטוחה, מגיעים יותר תיירים כאלה ורואים את תסמונת ירושלים יותר, אבל יש סימנים כבר מהתקופה הביזנטית, במאה ה-7 או ה-8, למשל, אדם מפיזה שהגיע לירושלים, ובחג המולד, כשהבישוף דרש "המשיח נמצא בתוכנו", והתכוון שהוא נמצא אצל כל אחד מהשומעים, האיש חשב שמתכוונים אליו. הוא חי במערה בירושלים הרבה שנים, קיבץ נדבות וקנה בהן כיכר לחם ומים. לא מדובר בתופעה חדשה, זו תופעה קדומה".
"ירושלים היא כמו מגנט, היא מושכת את כל המשוגעים. בכל מקום אחר בעולם קשה להבדיל בין בריא, לא בריא ומשוגע, אבל בירושלים הדבר קשה שבעתיים"
התופעה אמנם קדומה ומפורסמת, בגלל צבעוניותה ומרכזיות ירושלים וישראל בעיני העולם, כמו ההשלכות הפוליטיות הרבות שעלולות להיות למקרים שמתרחשים במקומות הללו, אך היא שולית לגמרי. בעבר, כשכל הלוקים בתסמונת אושפזו בבית חולים פסיכיאטרי אחד, "כפר שאול", ידוע שדובר בכ-100 מקרים לשנה. כיום, הם מפוזרים בין מספר בתי חולים כך שקשה לשים את האצבע על מספר המקרים המדויק, אבל על פי הפרופסור, מדובר באחוז פרופורציונאלי למספרי התיירים בכל שנה, ומספר הלוקים בתסמונת גדול מאלה שהגיעו, במקרים הקיצוניים, לאשפוז.
תסמונת תלוית מקום, כלומר, משיכתם של אנשים למקום הטעון במשמעות מסוימת, היא תופעה מוכרת בתולדות האנושות, והיא מתרחשת גם במקומות נוספים, מלבד ירושלים. למשל, בפירנצה, "מקדש אומנות הרנסאנס", שם מתאשפזים בכל שנה עשרות תיירים שוחרי אומנות שמרוב יופייה של האומנות בפירנצה הם מקבלים התקפים פסיכוטיים שונים, או תסמונת הבית הלבן, בגבעת הקפיטול בוושינגטון, שם מופנים לאשפוז תימהונים שמגיעים "לייעץ" לנשיא או להציג בפניו דרישות הזויות, או במקרים אחרים- טוענים שהם בעצמם הנשיא. התסמונת הזו תלוית תרבות, והתרבות בישראל, ובייחוד בירושלים, העיר העתיקה ובעלת המשמעויות הדתיות העמוקות והרבות, עתירת האזורים הקדושים לשלל הדתות, זו המסורת היהודית והנוצרית. ואכן, בניתוח הפרופילים של הלוקים בתסמונות הללו באזורים אחרים בעולם, מדובר באנשים שונים לחלוטין מהתיירים, שרובם דתיים, שלוקים בסינדרום ירושלים.
"ד"ר חיים הרמן, שנחשב כחלוץ הפסיכיאטריה בארץ ישראל, אמר שירושלים היא כמו מגנט, היא מושכת את כל המשוגעים. בכל מקום אחר בעולם קשה להבדיל בין בריא, לא בריא ומשוגע, אבל בירושלים הדבר קשה שבעתיים", אומר פרופסור ויצטום ומוסיף: "הטיפול באנשים הללו זהה לטיפול במחלות מהן הם סובלים, וההחלמה דומה. ברוב המקרים- אנחנו מחזירים אותם לבסוף לארצותיהם, כי כמו שאמר לכיש מלך גת כשהביאו לו את דוד המתחזה- "חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי, הזה יבוא אל ביתי?", לא חסרים לנו פה משוגעים".
