ארוחה בלי לחם?

"וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד"

מי ומתי המציא את הלחם? אנחנו לא באמת יודעים. כפי הנראה ציידים ולקטים נהגו לאכול דגנים שמצאו. הגרעינים היו קשים לאכילה, כך פותחו שיטות של קליה, טחינה, ערוב בשמרים ומים. לחם הפך לסמל הקיום האנושי.
בתנ"ך הלחם משמש ככלי עזר לתיאור מצבי רוח כגון שמחה ('לחם בחמורים ובגמלים ובפרדים ובבקר מאכל קמח דבלים וצמוקים ויין ושמן ובקר וצאן לרב כי שמחה בישראל'), עצב (כגון אצל שאול: 'לא אכל לחם כל היום וכל הלילה' , או יונתן שלא 'אכל ביום החדש השני לחם כי נעצב אל דוד כי הכלמו אביו'.
ומכאן, לפרשתנו: פרשת תרומה מונה את כלי המשכן, בניהם השולחן בו נצטווינו: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (כה, ל).
חז"ל והמפרשים עמדו על פירוש המושג: "לחם הפנים". פירוש אחד מתייחס למקומו, הלחם שנמצא בפנים, ליד המזבח, במקום קדוש. השני– מתאר את ייחודו של הלחם. איכותי וייצוגי. כמו לחם של מלכים שאותו מציגים לפני הבאים. אנשים פשוטים, אוכלים לחם אחיד, פשוט, אבל יש גם לחם ייצוגי. ואף על פי כן, הרמב"ם לא נמנע מתמיהה (מורה נבוכים, ג, מה (: "והצורך למזבח הקטורת ומזבח העולה וכליהם ברור. אבל השולחן ושיהא עליו לחם תמיד איני יודע לכך טעם, ולא מצאתי עד כה לאיזה דבר אייחסהו".
מהי מטרתו של לחם הפנים? חשוב להדגיש: בשונה מהפולחן האלילי, הלחם לא נועד לה'. הרצון לנתק בין ההמשגה האנושית המייצרת יחסי תלות בין מנהיג לנתיניו, באה לידי ביטוי בשורה של ציוויים 'אבסורדיים' שתכליתם להעתיק את המתרחש במשכן מתחום הטבע אל מה שלמעלה מהטבע. כך למשל, על פי הרמב"ם, נצטווינו להדליק את הנרות גם ביום. מדוע? מבאר בעל המשך חכמה: "ולהראות כי הוא אין צריך לאור, רק שזה חוק דתי הוצרך להדליק גם ביום, כמו שההדלקה ביום אינו להאיר כן ההדלקה בלילה, שלשניהם ענין אחד".
עמוס חכם, בדעת מקרא לספר שמות, הסביר: "כמלך בשר ודם שתמיד יש לפניו שולחן ערוך ונר בשמים המעלים ריח טוב מוקטרים לפניו. וכשהמעשים האלה נעשים לפני ה' אלוקי ישראל, יש כאן לקח מוסרי להזכיר לאדם את כל הטובות שעשה הבורא עימו– שנתן לו פה לאכול לחם, ועיניים לראות אור, וחוטם להריח בו… ויש עניינים מקבילים בארון ובשולחן…".
אנו מודים לה' על החיים, במובנם הבסיסי. הלחם מציין את הקיום הפשוט. ההודאה לה' היא לא על הניסים הגדולים, לא על אירועים מיוחדים, אלא על החיים הפשוטים. על עצם הזכות לקום, לאכול, לחיות.
אני חווה את החוויה הזו בכל שבת. אנו מתכנסים מסביב לשולחן שלנו. ועליו, הלחם. את הלחם אני אוחז בידי, מגביה אותו ומברך: "המוציא לחם מן הארץ". זהו לחם הפוך למן שבמדבר. אני זוכה להוציא לחם מן הארץ. ולרגע, אני יכול לחשוב שהוא שלי. שחיי– הם טבעיים, מנותקים מההשגחה הא-לוקית. אבל, בכל שבת אני מקדש את עצמי בכך שאני מודה שגם הלחם שבא מן הארץ הוא מתנתו של הא-ל, שבא מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה.
על יסוד זה, שמעתי פעם הנחיה חינוכית–הלכתית מאחד מרבותי, הרב יואל בן נון. הוא מחה כנגד אותם הנמנעים מלאכול לחם. אוכלים ארוחת צהריים דשנה, מלאה בכל טוב הארץ. רק לא אוכלים לחם. כך מפסידים את ברכת המוציא לחם מן הארץ, כך מפסידים את ברכת המזון. כך מתרחקים עוד יותר משלחן המקדש הפרטי ומלחם הפנים שלנו. לא חבל?
(תרומה תשעח)