הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בפרשתנו בני ישראל אינם רוצים להוסיף ולשמוע את קולו של הקב"ה. הם מבקשים ממשה לשמש להם כמתווך בינם לבין א-לוהים. "ויאמרו אל משה 'דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו א-לוהים, פן נמות'". בספר דברים מנוסחים דברי העם בפי משה כך: "ותאמרו 'הן הראנו ה' אלוהינו את כבודו ואת גודלו, ואת קולו שמענו מתוך האש – היום הזה ראינו כי ידבר א-לוהים את האדם וחי'". לאורך התנ"ך אנו רואים שהאדם מסוגל לשמוע את קול א-לוהים וגם להיפך. א-לוהים מדבר אל האדם, והאדם מדבר עם א-לוהים. מתוך כך, נשאל מה ההסבר לתופעה בה א-לוהים, שבתקופת המקרא מתגלה כדמות פעילה בחיי עם ישראל, בתקופה שלאחר התנ"ך אותו א-לוהים הופך לא-לוהים השקט.
דיון בשאלה זאת מתוך עולם האתיופי עשוי לתרום לחידוד ההבדלים שבין המסורת האתיופית לבין המסורת הרבנית. שאלתי את דניאל מנגשה האם היעדר הדיבור של א-לוהים בהיסטוריה של עם ישראל אינו נתפס כעדות לזעם אלוקי? ואם כן, מה משמעותו של הריחוק? אולי אפשר לטעון כפי שטען הרטמן ש"היעדר הנבואה הוא אות לכך שא-לוהים נטש את הקהל, שא-לוהים שוב אינו זמין במובן של יחסים וקשר?". דניאל שמע את שאלתי, בחוסר סבלנות, ואז ענה בתמיהה: "איך אפשר לעלות על הדעת שא-לוהים נטש את ישראל ובגלל כך גם א-לוהים לא זמין. מהו פשר השתיקה? מדוע א-לוהים הפסיק לדבר עם הנביאים? מדוע אלוהים הפסיק לעשות נסים"? ומיד ענה: "השתיקה מביעה את חוסר ההבנה שלנו בדרך הנהגתו של א-לוהים בעולם הזה. מעשיו ודרכיו של א-לוהים הם נסתרים. א-לוהים לא הפסיק ולא התרחק מאתנו. א-לוהים נוכח בכל צעד ושעל בחיינו. העובדה שא-לוהים אינו מדבר עם נביאיו, כמו בתנ"ך, מצביעה על הסתר, אבל לא על ריחוק. ההסתר הוא תוצאה של חטא. "איזה סוג של חטא? בין אדם לחברו או בין אדם למקום"?, שאלתי. דניאל הופתע לשמוע את החלוקה של המצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו. והשיב: "החטאים הם רק בין אדם לחברו. המבחן הוא רק ביחסי אנוש תקינים כמו: שקר, רמאות ושנאה, רק חטאים כאלה הם הסיבה להסתר, אבל לא לריחוק. מי אתה חושב ששמר עלינו באתיופיה במשך אלפי שנים? מי אתה חושב שהביא אותנו מאתיופיה לירושלים? מי אתה חושב ששמר עלינו במסע המסוכן, לאורך כל הדרך? ודאי שא-לוהים".
נמצאנו למדים, היעדר הנסים בהיסטוריה של עם ישראל, על פי תפיסתו של דניאל, אינו מצביע על ריחוק אלא על הסתר בלבד. לדידו, א-לוהים מעולם לא נטש את קהל ישראל. עם זאת, הסתר של א-לוהים נתפס כעדות לחטאינו ביחסי אנוש. א-לוהים לא עזב, הוא נוכח. השתיקה וההסתר מבטאים את הקרבה של א-לוהים אל הקהל.
טובה הרטמן הסבירה שא-לוהים לא הפסיק לדבר אתנו אלא אנחנו הפסקנו להקשיב לו.
כאשר אמי ז"ל הייתה בחיים חזרתי הבייתה מהישיבה ויום אחד החלטתי שאיני אוכל בבית הוריי מטעמי כשרות (באתיופיה לא נהגו כלל להפריד בין כלים בשריים וחלביים). זאת הייתה תקופה קצרה, וטוב שכך. אין לי ספק, ואני מבין זאת היום היטב. באותה תקופה קצרה הפסקתי להקשיב לקב"ה. באחד מביקוריי באורוגואי נשאלתי על ידי אחד מהקהילה, האם אני מקפיד על חלב עכו"ם? עניתי ש 'אני מקפיד על חלב "ישר". תשובתי הביאה אותו לספר לי סיפור קצר. "מעשה בבחור ישיבה שקנה בקבוק חלב והניחו במקרר הכללי של הישיבה. והנה כל פעם שרצה למזוג מהחלב שלו, הוא גילה שמישהו שתה לו מהחלב. לכן הוא כתב על הבקבוק 'פרטי, אין לגעת'. כמובן זה לא עזר ומישהו בכל זאת שתה מהבקבוק. אז הוא החליט לכתוב באותיות גדולות "לא תגנוב" בצבע אדום, וגם זה לא עזר. הלה סיפר זאת לחברו וזה יעץ לו לכתוב "חלב עכו"ם". אכן כך הוא עשה, ומאז אף אחד לא נגע בקצהו של בקבוק החלב…".
מה מסתתר מאחורי סיפור זה? הסתר פניו של א-לוהים אינו מעיד שא-לוהים צמצם את נוכחותו בעולם, אלא הוא סימן היכר לכך שהאדם נתבע לצמצם את עצמו, ולחיות מתוך תודעה של הכנעה. קולו של א-לוהים ממשיך להדהד בעולם. הוא מדבר איתנו ואנו נתבעים להקשיב לו. תביעה זאת, אין כוונתה כתפיסות דתיות סטנדרטיות התובעות מהאדם לחרוג מרצונותיו, מרגשותיו, מצרכיו וממאוויו, ההיפך הוא הנכון. במסגרת תפיסה זו האדם נתבע להקשבה לרצונותיו, לרגשותיו, לצרכיו ולמאוויו של הזולת.
(יתרו תשפ)
