אלטרואיזם ותמורה

השתלת איברים היא טכנולוגיה רפואית שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה20. בטכנולוגיה זו מוחלפים איברים, חלקי איברים או רקמות, שהגיעו לאי ספיקה סופנית, באיברים חלקי איברים או רקמות תקינים.
האם לפי המשפט העברי רשאי אדם לקבל תמורה עבור תרומת איבר? במחזה "הסוחר מוונציה", המוכר גם בשמו "משפט שיילוק", מאת ויליאם שייקספיר, מתואר שיילוק מחתים את הסוחר מוונציה, הצעיר האיטלקי, אנטוניו, על ערבות, לפיה אם לא ישלם ידידו של אנטוניו בסאניו, את חובו לשיילוק, ישלם אנטוניו את החוב בליטרת בשר מבשרו. בית המשפט הוונציאני דן בחוזה בו אמורים היו לשקול ליטרא בשר מגופו של אנטוניו.
הרב יוסף שלמה זוין דן בספרו כיצד היה מתייחס בית דין הדן על פי תורת ישראל לתביעה שכזו. לדעתו אין כל תוקף לחוזה, לא ניתן לערוב לחוב "בליטרא בשר"! ומספר ראיות הביא לכך. ראשונה, אין האדם בעלים על גופו "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו…" (רמב"ם חובל ומזיק פר' ה' הל' א'). שנייה, כאשר אדם חבל בחברו חייב הוא על פי התורה לשלם חמישה דברים. תשלומים אלו אינם על חסרון האבר שנלקח, אלא כופר וקנס על המעשה שעשה (רמב"ם חובל ומזיק פר' א' הל" ג'). כיוון שאין האדם בעלים על גופו על כן משלמים לו רק את שכר העבודה שהפסיד בעקבות הנזק, ולא את ערך האיבר עצמו שהפסיד. משלמים לו רק "נזק", פחת הדמים שנפחת בעקבות הפציעה, והיותו כעת מוגבל בשוק העבודה. ושלישית, דין הודאת בעל דין בענייני ממון שונה מהודאתו בדיני נפשות שם "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" (רמב"ם סנהדרין פי"ח ה"ו), לפי שאין נפשו של האדם קנינו אלא קניין של הקב"ה, שנאמר "הנפשות לי הנה" (יחזקאל פרק י"ח ד'), על כן לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ("לאור ההלכה" מעמ' שי"ח ואילך).
הגישה הרווחת לתרומת איברים מתבססת ביסודה על אלטרואיזם. המחסור באיברים להשתלה היא בעיה כלל עולמית, שיצרה קונפליקט בין האלטרואיזם כגישה המסורתית לתרומת איברים לבין פתרונות חלופיים המבוססים על גישה תועלתנית.
בשאלת קבלת תמורה בעבור איברים דנו פוסקים רבים. הרב שאול ישראלי סבר כי יש לאדם בעלות מסוימת על גופו, ואף שאין זו בעלות מוחלטת, שכן גם הקב"ה שותף עמו ("עמוד הימיני" סי' ט"ז אות ט"ז-ל"ב, עמ' קצ"ה-ר"ה), ראשי הוא לקבל תמורה ישירה עבור איבר. בספרו שאלות ותשובות חוות בנימין כתב הרב ישראלי "מאחר ותרומת איברים מן החי היא בגדר מצווה ומידת חסידות, ולא בגדר חיוב מעשי – רשאי התורם לקבל שכר, ודינו כדין ניזק ונחבל, שחייבים לו חמישה תשלומים, אין אפוא שום סיבה לאסור על התורם מגופו לבקש ולקבל תשלום תמורת תרומתו גובה התשלום ניתן להיקבע על ידי התניה בין התורם לבין מי ממשפחת מקבל ההשתלה תשלום זה, כל עוד הוא בגבולות סבירים, אין לראות זאת כסחטנות או כבלתי מוסרי, מאחר שלתורם נגרם בזה סבל גופני ולעיתים גם נפשי, וכאמור כבר נקבע, שאין אדם מוחל על ראשי איברים".
על החששות המוצדקים שאסרו את הסחר החוקי באיברים כתב הרב: "ההיתר לתשלום הוא רק לתורם עצמו, אבל יש איסור על המתווך לקחת תשלום, בין אם הוא אדם פרטי או מוסד ציבורי, המתווך מחויב בעשיית המצווה של הצלת נפשות בדרך של טרחא, ללא נזק או חבלה בגופו, וכמו כן בדרך כזו אנו ניצלים מסכנת התפתחות מסחור באיברים. ראוי לעגן איסור זה בחוק" (שו"ת "חוות בנימין" ח"ג סי' ק"ט). יבדל"א הרב יעקב אריאל בהתייחסו לשאלה זו ציין לדעותיהם של שני גדולים אלו שהובאו לעיל, וצידד בדעתו של הרב זוין, שאין האדם רשאי לקבל תמורה כספית עבור איבריו, או משום שאין לו בעלות עליהם, או משום שאינם עומדים לסחורה ואין להם ערך כספי. לדעתו, כשיש צורך של פיקוח נפש באברי האדם, ואין בנטילתם סיכון – חובתו של האדם לתת אותם למי שזקוק להם מדין השבת אבידה ומדין "לא תעמוד על דם רעך", ואז אסור לו ליטול שכר על המצווה שקיים. שכר בטלה, על הזמן שמבטל, וכן דמי צער – רשאי ליטול. ואע"פ שיש טעם לפגם בכך, הרי מאידך יש חשש שללא פיצוי הוגן עלול להיווצר מחסור חמור בתורמים. כדי למנוע חששות אלו, ראוי שהמדינה תתקן תקנות מתאימות שיעודדו את התורמים לתרום וימנעו שחיתויות (מכירת איברים להשתלה, אהלה של תורה, ח' חו"מ סי' ק' עמ' 483-490) .
(תרומה תשעח)