אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])אבי רט
קל לשיר על שמחה. קל להעביר שיחות על שמחה. קל לכתוב על שמחה.
לא קל להיות בשמחה.
עבור אנשים רבים החיים לא ממש שמחים. מרבית האנשים עסוקים בחיי היום יום בענייני עבודה, בריאות, פרנסה, משפחה מצומצמת ומורחבת, גידול וחינוך ילדים ושאר עניינים שבשגרה וכל אלו שוחקים, ופעמים מתסכלים ומעציבים עד מאד, ולא תמיד הם מהווים מקור לשמחה דווקא.
ואם לא די לנו בעניינים הפרטיים, שלא תמיד מזמנים לנו שמחה וסיבה למסיבה, הרי שגם בעניינים הכלליים, הציבוריים והלאומיים, הביטחוניים והכלכליים, הערכיים והחינוכיים- לא תמיד המציאות הנגלית לנגד עינינו משמחת. לפעמים ממש לא.
ואף על פי כן התורה מצווה להיות בשמחה, ומזכירה לנו על מה ולמה באות עלינו מכות וצרות- "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" וחז"ל בעקבותיהם, שלא לדבר על תנועת החסידות, הרבו לדבר בשבחה של המידה והתכונה הזו- השמחה. לשיא הדברים מגיעים בחודש אדר בו מרבים בשמחה, ושיא השיאים הוא בחג הפורים שם השמחה צריכה להגיע לפסגות של 'עד דלא ידע'.
לעניות דעתי, מידת השמחה קשורה למידת הענווה. שתי המידות הללו קשורות לשורש אחד– שורש ההתבטלות. קשה לנו במציאות המודרנית החברתית להתבטל בפני מישהו או משהו. האגו שלנו לא נותן לנו להתבטל- 'למה מי הוא שיגיד לי מה לעשות?'. האגו שלנו שרוצה לשלוט ולהבין, לקבוע ולנהל, לא מאפשר לנו להתבטל, לא מאפשר לנו את מידת הענווה, וממילא כשאין ענווה גם אין שמחה.
קשה לנו להודות שיש דברים שאנחנו לא מבינים. קשה לנו לקבל את זה שאנו כל כך מוגבלים. קשה לנו לא לנהל ולא להיות בשליטה, קשה לנו להפנים שיש דברים בעולם שהם פשוט 'גדולים עלינו' ומחוץ להשגתנו. ובגלל שקשה לנו לקבל את כל זה- קשה לנו להיות בשמחה.
מצב של 'עד דלא ידע', הוא מצב המסיר את כל המסכים וכל החוצצים ביננו לבין השמחה. מצב נפשי אמתי של 'עד דלא ידע' מאפשר התבטלות מוחלטת, ומחיקת כל החללים בנשמה, וכל החסמים המונעים מאתנו להיות בשמחה- בין אם מקורם בשכל, בחשבונות ובהתחשבנויות, או סתם באגו מנופח.
מצב של עד דלא ידע מחזיר אותנו למצב בראשיתי טבעי שבו האדם נמצא בהרמוניה ובסנכרון בין כל חלקי הווייתו ונשמתו ובביטול מוחלט של כל דבר החוסם ומונע את השמחה.
משנכנס אדר, וסיפור המגילה כבר מהדהד ברקע, אנחנו מבינים שוב עד כמה אנחנו בעצם לא מבינים כלום, עד כמה לפחות חודש אחד בשנה ויום אחד בשנה במיוחד- אנחנו מצווים להשתדל לנטרל את האגו, להמעיט את הרצון לשלוט, להפחית את רצונו של השכל להבין הכל- ופשוט להיות בשמחה שנובעת מענווה, ובענווה שנובעת משמחה.
הרבה יותר קל לנו לבכות ביום כיפור מלהיות בשמחה ברמה של 'עד דלא ידע' בפורים. הבכי של יום הכיפורים נובע מגודל היום, והשמחה של אדר ופורים נובעת מקוטנו ומענוותנותו של האדם.
חודש אדר, שבשיאו פורים, מאתגר אותנו במשימה שנראית לכאורה פשוטה- מה הבעיה להיות שמח? קצת מוזיקה, קצת בירה, וכל אחד יכול להיות שמח.
שמחה כזו של מוזיקה ובירה כבודה במקומה מונח, אבל לא זו אליה התכוונו חז"ל באומרים 'עד דלא ידע'. הם התכוונו לשמחה של התבטלות וענווה- וזו משימה הרבה יותר גדולה עמוקה ומאתגרת, שמחה הנובעת מההבנה והתובנה, שבהפוך על הפוך, ככל שתתבטל יותר ותיפטר מהאגו הכוחני שלך- תגלה כמה כוח יש לך, כמה אנרגיות טמונות בך, וכמה מתוך ענווה אתה יכול להגיע לפסגות של שמחה ואמונה.
'עד דלא ידע' זאת גם נקודת הזינוק וגם קו הסיום של עולם שלם המחפש את סוד השמחה.
(תרומה תשעח)
