תָּמִיד

המילה החותמת את הפסוק הראשון בפרשה " וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד", משכה את תשומת ליבי, ועוררה שתי שאלות:
האחת- מה פירוש המילה 'תָּמִיד'? האם הכוונה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה?
והשנייה- מדוע דווקא זוכה המאור לתמידיות הזו, ולהיות דולק תמיד, מה שלא זכו כלי משכן אחרים או מלאכות אחרות
במשכן?
באופן אסוציאטיבי, צפה ועלתה לנגד עיניי המילה 'תָּמִיד' בשני מקומות נוספים.
האחד- בהקשר של חיבת ה' לארץ ישראל: " וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".
והשני הוא בהקשר לציווי האמונה והקשר לקב"ה- "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד".
ישנם דברים בחיינו שניתן לעשות אותם באופן חלקי ו'בחצי משרה'. ישנם דברים שנוכחים בחיינו אחת לזמן- במועד או באירוע כזה או אחר. ישנם דברים שנקלעים לחיינו עקב גורם מזמן כזה או אחר, או נסיבות שגרמו למפגש הזה.
וישנם דברים שהם כמו חמצן. הגוף צריך את החמצן 'תמיד'. החמצן לא נזקק לגוף מידי פעם, אחת לזמן, או בנסיבות מסוימות. החמצן הוא יסוד החיים, ואדם ללא חמצן תמיד- לא יוכל לחיות. זהו תנאי יסוד לחיים. יש איברים שניתן לחיות בלעדיהם, ישנם דברים שגוף האדם יכול לשרוד גם בלעדיהם לזמן מסוים- מה שאין כן החמצן, שחייב להיות נוכח ולפעול תמיד כדי להבטיח חיים.
כמו החמצן, יש דברים בחיים בחייבים להיות במצב של 'תָּמִיד'. האור במשכן ובמקדש, דרישת ה' לארץ ישראל, ודרישת האדם את אלוקיו.
בדברים הללו מבחינה מהותית לא יכולה להיות 'משרה חלקית'. האור במשכן ובמקדש- הפיזי והרוחני לא יכול לצאת לחופשה או להפסקה אפילו לא לרגע. כיבוי אורות, ולו לרגע, יכול לגרום לחשיכה גדולה, כמו הפסקת חשמל המנתקת את כל המכשירים, ולא תמיד יש ביכולתם לחזור לתפקוד הקודם והמלא שלהם.
הקשר בין הקב"ה לארץ ישראל, איננו קשר הנובע ממצב זמני, או ממציאת חן של רגע או תקופה. זהו קשר מהותי ונצחי שלא יכולה להיות לו אפילו שנייה של ניתוק. עיני ה' צריכות לדרוש את הארץ 'תָּמִיד'- 365 ימים בשנה, מראשית השנה ועד אחריתה. כל שיח וכל דשא בארץ, כמו גם כל טיפת מים וכל עלה ניזונים מנוכחותו התמידית של הקב"ה בארץ. נוכחותו עבורם היא כמו החמצן לאדם, והתמידיות היא תנאי לחיותם וקיומם.
הקשר בין האדם לקב"ה איננו יכול להתקיים ללא מימד התמידיות. בשונה מדתות אחרות בהם יכול האדם המאמין לעבוד את בוראו פעם בשבוע שעה או שעתיים בריטואל כזה או אחר, הרי שדת משה וישראל מצריכה מצב של 'לְנֶגְדִּי תָמִיד'.
יש משהו חזק ונצחי בידיעה שבחיינו השבריריים והזמניים יש גם מימד של תמידי ונצחי. יש תחושה של כוח ומשמעות בכך שאנו יודעים שלא כל דבר בחיים הוא זמני, או מקרי, או צירוף אירועים מזדמן- אלא יש כמה עוגנים בחיינו שהם בבחינת 'תָמִיד'.
המשכן הוא ארעי- אך האור הבוקע ממנו 'תָמִיד' הוא נצחי.
הארץ יכולה לפעמים להיחלש- אך לא הקשר האלוקי אליה ועיני ה' הנתונות לה.
אמונתו של האדם יכולה פעמים קצת להתערער- אך לא תמידיות נוכחותו של הקב"ה בעולם ברמה הקוסמית וברמה הפרטית.
בעולם שברירי, ובמציאות חיים לא יציבה – יש משהו מרגיע, מנחם ומחזק בחוסן הזה של החוט המשולש התמידי- אור המשכן, אור של ארץ ישראל ואור האמונה- חוסן המבטיח שהחוט התמידי היהודי לעולם לא ינתק.
(תצווה תשעח)