מותר לרמות בכספים לשם שמיים?

אינני יודע מדוע, אבל נוצר הרושם שבחברות מאמינות ודתיות אין מספיק הקפדה על ענייני ממון. סיפורים רבים ישנם על גופים דתיים שמלינים את שכר עובדיהם. יש גם לא מעט סיפורים על מוסדות וארגונים דתיים שנרשמת שם שחיתות וחוסר מנהל סדיר בענייני כספים. לעתים מדובר באנשים שמקפידים על קלה כבחמורה בכל הנוגע למצוות שבין אדם למקום, אך כשהדבר מגיע לכסף, אין את ההקפדה הראויה בנושא.

ייתכן שהדבר אינו מקרי. עולם רוחני עלול להוביל ליחס מזלזל כלפי העולם הגשמי. כסף נתפס כעניין פחות ערך, שאין לתת לו יחס רציני. העיקר האידיאלים, הרעיונות, מסירות הנפש. ענייני הגוף, לעומת זאת, הם דבר מועט ערך, שלא צריך לקדיש להם תשומת לב גדולה מדי.

יתירה מכך; בגלל שבתפיסות דתיות שונות, העולם הגשמי נתפס כמשרתו של עולם הרוח, הרי שניתן היתר לחולל עוול בענייני כספים אם המטרה היא "לשם שמים". על דבר זה נאמר בהלצה שבני ישראל בהר סיני "ראו את הקולות". וההסבר הוא שא-לוהים ראה צורך להראות להם שהמילה 'לא' בדיבר 'לא תגנוב' נכתבה באל"ף ולא בוא"ו, שכן יש אשר הורו לעצמם היתר באמרם "לו" – לשם שמים, "תגנוב". על כן הראה להם א-לוהים שיש איסור בדבר, ולא (באל"ף) תגנוב, גם אם זה לשם שמים.

יחס מזלזל כזה כלפי הממון איננו נחלת המקרא (אדרבה, יש בו ממד נוצרי). המקרא מעודד את זכות הקניין ומתייחס בחומרה למי שגוזל את חברו. אבות האומה היו עשירים בצאן ורכוש. עם ישראל יצא ממצרים ברכוש גדול, ועל פי המדרש, גם משה רבנו היה אדם עשיר. גזר דינם של אנשי דור המבול נחתם על הגזל, ועל פי המדרש, גזל הקרקעות היה הסיבה שאברהם נפרד מלוט אחיינו. ממון ורכוש לא נתפסים אפוא במקרא כמאיימים על שלמותו של האדם אלא כביטוי לשלמות זו. רכושו ונכסיו של האדם הם הרחבה של האישיות שלו, חלק מדמותו.

כדי להגן על זכות הקניין של האדם, שהיא חלק מאישיותו ודמותו, מגיע הדיבר 'לא תגנוב'. חז"ל אמנם פירשו אותו כמכוון לגניבת נפשות, אבל בפשוטו מדבר הדיבר הזה על רכושו של האדם. חברה גאולית היא חברה שבה כל אדם זוכה להגנה על רכושו. אין אחד רשאי לפגוע בממון חברו או לקחתו ממנו. מה ששייך לאדם הוא בבעלותו ואין לפגוע בכך.

את ההגנה על הקניין מאזנת התורה באמצעים אחרים. כבר במצרים, החובה הראשונית שהוטלה על עם ישראל היתה חובת השותפות – של העשיר עם העני. דין מיוחד בקרבן הפסח הוא שאם "ימעט הבית מהיות משה", כלומר שאם שה אחד יהיה יותר מדי עבור בית, אזי יש לשתף שכנים וחברים בו "ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו". מכאן מדייק הרש"ר הירש, שהיסוד של חברה גאולית היא תלות הפוכה: לא חברה שבה העני זקוק לעשיר אלא חברה שבה העשיר זקוק לעני. בעל הנכסים זקוק לאלו שחסרים נכסים כדי לחלוק עמהם את הברכה שא-לוהים העניק לו.

לעני לא מגיע לקבל את הרכוש שהעשיר השיג ביושר. על העשיר מוטלת חובה לחלוק מנכסיו עם העני. עליו להשפיע מן הטוב שזכה בו על אלו שלא זכו בו. זו תפיסה של צדקה שצומחת מזכות הקניין ולא סותרת לו. האדם זכאי להחזיק בשלו ומתחייב לחלוק זאת עם אחרים.

ראוי היה שחברה דתית היתה מקפידה על כך במיוחד. הלנת שכר, זלזול בממון של אחרים, אי-סדרים ממוניים – כל אלה אינם אמורים להתקיים אצל מי שיראת שמים בליבו. כזכור, עשרת הדברות מלמדים שהיחסים עם א-לוהים באים לצד – לא מעל, לא מתחת – ליחסים החברתיים. אלו שתי הרגליים שעליהן נבנית קומתו המוסרית של האדם. מי שנכנס בברית עם א-לוהים, חשוב שיעמוד על שתיהן.

(ויקהל תשפ"ב)