מרדכי גרנביץג'ושוע בל הוא כנר יהודי אמריקאי, מהכנרים המפורסמים בעולם. בתחילת שנת 2007 נרתם בל לניסוי של ה'וושינגטון פוסט': הוא לבש בגדי רחוב וכובע מצחיה מסווה, והלך להופיע כנגן רחוב בשעות העומס בתחנת הרכבת התחתית של וושינגטון, כשהוא מנגן יצירות מופת בכינורו, כינור ששוויו כארבעה מיליון דולרים. במהלך הניסוי בן ה-43 דקות, שאף תועד במצלמה נסתרת, חלפו על פניו כ-1,100 איש. רק אשה אחת זיהתה אותו. בתום הניסוי, הוא אסף 32 דולר שזרקו לו בחסדם העוברים והשבים… כשקראתי על כך, השתעשעתי במחשבה שאולי בכלל חלק מעוברי האורח שמיהרו כל כך לדרכם, עד כי לא שמו לב אליו, מיהרו פשוט להספיק לקנות כרטיס להופעה של בל, שהתקיימה שבועות אחרי הניסוי, מבלי לשים לב שהנה הוא לידם, עם כינורו האגדי, כאן ועכשיו.
פעמים רבות אדם רץ אל מטרה כלשהי, מבלי להיות עירני וקשוב אל מה שמתרחש בדרך.
אם נבדוק את החברויות שיצרנו במשך השנים, נגלה שפעמים רבות דווקא מפגשים אקראיים, או אינטראקציות שקרו "על הדרך", הולידו חברויות אמת וקשרים חזקים.
העולם בנוי כך שהדרך היא העיקרית יותר: אדם רוצה להתחתן, והנה הוא עומד תחת החופה. לכאורה הוא יכול לסמן "וי" על השגת המטרה להיות בזוגיות, אך לא, דווקא כעת מתחילה הדרך המפותלת ומלאת ההפתעות שנקראת זוגיות. אותו דבר עם הורות כמובן, זוג רוצה בילדים, ודווקא כשילד נולד, וה"מטרה" לכאורה הושגה, רק כעת מתחילה הדרך הנקראת הורות, עם עליות וירידות, ניסוי וטעיה.
שלא כמו באקדמיה, בה קודם כל תקבל תואר ואז תצא לשוק, בחיים עצמם אין תעודה או הסמכה, ומה שקורה, קורה תוך כדי הליכה בדרך.
בעבר היו חסידים נוסעים לרבם לימים נוראים, דרכים של שבועות וחדשים, על כרכרה מקרטעת, אבל הייתה משמעות למה שקורה בדרכים. כשהיו פוגשים בפונדק דרכים פנים מוכרות של חבר שלא ראו משנה שעברה, לבבות היו נפתחים, חברויות היו נרקמות, וחלק מהנסיעה לצדיק היה ה'מסע' עצמו, עם כל המטען שהוא נושא בחובו. כיום, במהירות של מאה קמ"ש, אפילו מהנוף קשה ליהנות…
הגאולה של עם ישראל ממצרים החלה בכך שמשה רבנו שם לב למה שקורה בדרך. הוא הולך עם הצאן, ורואה את הסנה בוער. הוא יכול היה להמשיך לדרכו, מה לו ולזה כשהוא עסוק עם הצאן? "וירא ה' כי סר לראות", כשהקב"ה רואה שהוא מתבונן, ועוצר רגע, שהוא לא רק רץ בשטף, אלא קשוב למה שסביבו, אז הוא פונה אליו, וכך מתחילה גאולת ישראל.
ישנם אנשים רבים שלא ישקיעו בעציצים יפים, או אפילו בצורך כלשהו, כי הם "עוד רגע עוברים דירה". לפעמים הרגע הזה נמשך עשר שנים. אותו דבר בהשקעה במקום העבודה, שהרי "אני ממילא מחפש עבודה אחרת", ועוד כהנה וכהנה. לכאורה זה היה המצב של עם ישראל במדבר. בדרך אל הארץ המובטחת, "שם" כבר הכל יקרה: בית מקדש, השראת שכינה. ובינתיים מה?
התורה מאריכה לפרט את עניין בניית המשכן, נושא שלעולם לא יהיה רלוונטי לדורות הבאים. לעולם הרי לא נידרש לקרשים ואדנים, יריעות עזים ועורות תחשים. מדוע אנחנו צריכים להקדיש לזה זמן וללמוד את המידע הזה בפירוט ובשימת לב? אולי יש פה מסר: אל תזלזל במצב של הדרכים, אל תקל ראש ו"תחפף" בטענה שאתה רק רץ אל המטרה כיוון שהיא העיקר. יש השראת שכינה גם שם, יש דברים משמעותיים שקורים לך דווקא אם תפתח לבך כל רגע למה שמתרחש סביבך, דווקא אם תסכים להרפות מהמירוץ שכל כולו רק ממוקד מטרה.
אולי הכנר שאתה רץ לשמוע, מנגן פה ממש לידך, ואולי האלקים אותו אתה מבקש, מדבר אליך כאן ועכשיו, אם רק תרפה מן הלחץ, ותיאות להקשיב.
(תרומה תשעח)
