ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

פסוק מפורסם זה מתחילת פרשתנו שימש מאז ומתמיד כמצע מתאים לחכמי ישראל להביע באמצעותו את השקפותיהם על ענייני המקדש. שכן, על אף שהפסוק מדבר בתחילתו על המקדש, קרי על מקום מסויים, אתר בו תשכון הקדושה והשכינה, מכל מקום בסופו הוא מורה שהשכינה תחול ישירות על ישראל, ללא תיווך ואמצעי.
מנסח את הדברים בצורה בהירה וחדה הש"ך, בביאורו לתורה:
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. לא אמר משכן אלא מקדש, לומר אם יקדשו עצמן – יהיה כל אחד מהם מרכבה לשכינה. זהו 'ושכנתי בתוכם' ממש. לזה אמר 'ועשו' ולא אמר 'ועשית', כי כל אחד רמוז המשכן בגופו…".
למעשה, מי שהעלה כבר אלפי שנים קודם לו את המתח הגדול שבין שני מוקדי העבודה הרוחנית – האתר הפיסי של המקדש ועבודת הלב, היה כבר המלך שלמה, בנאומו המפורסם בעת כינון הבית הראשון וחנוכתו (מלכים א ח, יב-יד): "אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל. בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים". כלומר, מילותיו הראשונות של האנום עוסקות בשאלת השכינה בערפל (מקום לא מוגדר, לא מתוחם) לבית הזבול, לאתר המסויים הזה. ובהמשך (שם, כז-לא):
"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי… וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ".
כלומר, שלמה אומר מפורשות שהבית שהוא בנה איננו מסוגל לממש את ייעודו, והוא איננו בית ממשי לה'. יתר על כן, לגופו של ענין מבקש שלמה מהקב"ה שייענה לתפילות ישראל אותם הוא שומע ממקום שבתו בשמים, ולא בארץ!
אולם ברור שכוונת המקורות כולם אחת היא – א-להי ישראל איננו מגודר בתחום מסויים, באיזור מסויים. הקב"ה ציווה עלינו להקים בית לו יתברך. משמעות המושג "ועשו לי" התפרשה על ידי הקדמונים באחת משתי אפשרויות. יש שסברו שהכוונה היא שהבית נעשה לפניו, כלומר לא עבורו, שהרי הוא לא זקוק לו, אלא ככלי בפולחן ה', שנועד בעיקרו לבני אדם (ראה תרגום אונקלוס). מנגד יש שסברו שהכוונה היא שהבית נבנה לשמו (תרגום ירושלמי), והכוונה היא שמדובר במלאכה אנושית, המתייחדת לשם שמיים. בכך שבני האדם עושים משל עצמם, מייצרים לשם שמיים, הם מכשירים את הקרקע לרוח ה' לשכון עליהם.
מצוות בנין המקדש היא מצווה נצחית, שאיננה חולפת כלל. גם כיום מוטלת מצווה חשובה זו עלינו, ויש לבחון כיצד מתאפשרים המאמצים לקראת בניינו. אולם, בהתחשב בנסיבות הקיימות, צריך להתמודד עם העובדה שמימושה של מצווה זו כעת לא נראה עדיין קרוב. מה שכן ניתן לעשות, הוא לחדד ולהעצים את החלק השני של המשוואה, קרי לבנות פוטנציאל של שכינה בקרב כל אחד ואחד מבני האומה, ואז, כאשר בע"ה בקרוב תתחדש אפשרות הקמת המקדש, הוא ייבנה ללא שום דיסונאנס עם החברה היהודית בארץ. אף שדברים אלה נדמים אולי כחזון בלתי ניתן להשגה, מכל מקום, מדינה שמציינת ששים שנה להקמתה, ובכל שנה ושנה משנותיה נדהמו תושביה מחדש כיצד כל מה שלא האמינו וחלמו עליו מתממש למול עיניהם (על פי רוב לטוב, לעתים, למרבה הצער, אף למוטב), אין להניח בצד חזונות בשל ריחוקם מעינינו.
המכנה המשותף לכלל המקורות שהצגנו היה שהקב"ה מעוניין להשרות את שכינתו על אנשים, בשר ודם, ולא רק על אבנים דוממות. אנחנו, ישראל – עיקר הבית. התשתית האנושית הנדרשת לטובת השראת שכינה, כך על פי מקורותינו הגדולים, בנויה על שני אדנים. הראשון – עמוד שדרה איתן מבחינה מוסרית. השני – עמוד שדרה איתן מבחינה רוחנית או שכלית (לגבי עמדה זו יש מחלוקת בשאלת מהו עיקר הגורם לנבואה ולהשראת שכינה, ולא כאן המקום להאריך).
ללא שני עמודים אלה קשה לראות כיצד האומה, ואף הפרטים שבתוכה, מצליחים להציב עצמם כמי שראויים לקבל פני שכינה. לפיכך, התובנה הראשונה שצריכה לחלחל לתודעתנו, אם חפצים אנו במשוש חיינו, בית מקדשנו, היא כיצד להרחיב את השפעתה של התורה על מחוזות האומה כולה. רק ההכרה שתורת ישראל נועדה לכלל ישראל, ואיננה תורה סקטוריאלית, תאפשר קידום מהלכים אנטי-סקטוריאליים בדמות הקמת המקדש.
אם נשתמש בפרפראזה על דברי הש"ך שהובאו לעיל, ניתן לומר שאם לא מתקיים בעם "ועשו", בשיתוף פעולה ובהדדי, אזי גם אין "לי", לשם שמים, וממילא גם אין "מקדש".
בתפילה להשבת המקדש כבראשונה, ויקומו מבנינו ומבנותינו לנביאים ומבחורינו ובחורותינו לנזירים.
(תרומה תשסח)