חטא העגל הוא אחד הרגעים הדרמטיים ביותר שהיו בתולדות עם ישראל. בעטיו של החטא, נשתברו הלוחות הראשונים וניתנו לוחות שניים.
השוני בין הלוחות ניכר מתוך הכתובים. בלוחות הראשונים, התיאור המקראי מדגיש את המרכיב האלוקי המוחלט: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ… לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים". הלוחות הללו היו יצירה שמיימית צרופה – "מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא".
לאחר החורבן הנורא, שאירע בעקבות שבירת הלוחות הראשונים מצטווה משה על יצירת הלוחות השניים: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים". כאן חל שינוי יסודי – משה הוא שנדרש לחצוב ולפסול את האבנים בעצמו. לכאורה, מה מבשר השינוי הזה? האם יצירתם של לוחות בידי אדם, בשר ודם, יכולה להיות טובה יותר מהלוחות הראשונים שהיו מעשה אלוקים?
התשובה לכך מגיעה מהקב"ה עצמו שכן. לאחר שבירת הלוחות, הקב"ה משבח את מעשהו של משה: "אמר לו הקב"ה למשה: אשר שברת – יישר כוחך ששברת!". נראה שדווקא כעת, עם נתינת הלוחות השניים, הקב"ה רואה צורך להדגיש שהשבירה לא הייתה רק שבר גדול, אלא שלב הכרחי בתיקון גדול יותר.
מדרש תנחומא (כי תשא, לה) מדגיש את ההבדל שהיה בין המעמד שבו ניתנו הלוחות הראשונים לבין המעמד של הלוחות השניים. הלוחות הראשונים ניתנו בפומבי, בקולות וברקים ובטקס רב רושם. דווקא הפומביות הזו גרמה לכך ששלטה בהם "עין הרע" והם נשברו.
הלוחות השניים, לעומת זאת, ניתנו בצנעה, ללא חגיגות חיצוניות. "אין לך יפה מן הצניעות", אומר המדרש. הלוחות הללו אינם זקוקים לברקים ורעמים מהשמיים; הם נחצבו בכוחו של משה, וכשהוא יורד מההר, הוא נושא בידיו יצירה אנושית שעליה חרות מכתב אלוקים .ניתן להוסיף על דברי המדרש ולומר, שגדלותם של הלוחות השניים היא שהם מסמלים את עבודת האדם. אלו לוחות שיכולים לעמוד גם במציאות של חטא ותשובה. הם התשתית של יום הכיפורים, יום שניתנו בו לוחות שניים נקבע כיום סליחה ומחילה לדורות.
ייתכן ששורש החטא נבע משטחיות וחוסר עמל של האדם והעם. עם ישראל היה רגיל עד כה בניסים גדולים שהתחוללו גם במצרים וגם מחוצה לה, ולכן הגיעה השעה שהעם יתמודד יותר בכוחות עצמו. זה הזמן לקבל לוחות של "פסל לך" מעשה ידי אדם. זו הדרך שהלוחות יצליחו להשפיע על העם. כך שהשילוב שבין לוחות שהן מעשה אדם לכתיבה שהיא אלוקית, הוא שילוב שבין ההשתדלות האנושית לסייעתא דשמיא שמלווה את האדם.
תובנה זו מאפשרת לנו להבין טוב יותר את חתימתה המפתיעה של התורה כולה. התורה מסתיימת בשבח למשה רבנו: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה… אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". מסביר רש"י, שהיד החזקה הזו היא הרגע שבו נשא משה את הלוחות ושבר אותם לעיני העם. התורה בוחרת לחתום דווקא ברגע של שבירה, משום ששבירת הלוחות היא המאורע המכונן שפתח לנו את "חלון ההזדמנויות" האנושי. זה רגע המעבר מלוחות שהם אלוקיים ללוחות שהם "יצירת אדם". השבירה היא לא חורבן, אלא הזמנה לבנייה עמידה יותר.
הדהודו של המסר הזה מורגש בעוצמה מיוחדת בתקופתנו. התחושה המלווה אותנו בשנתיים האחרונות, ששיאה הכואב היה בשמחת תורה, היא תחושה של "לוחות שנשברו". חווינו שבר עמוק ביטחוני, חברתי ואישי. אך דווקא מתוך השברים הללו, יש לנו כעת אפשרות לבנות "לוחות שניים".
אנו נמצאים ברגע היסטורי, שבו ניתן לכרות ברית חדשה בין חלקיה של החברה הישראלית – ברית שאינה מבוססת על אשליות של שלמות, אלא על עבודה משותפת, צנועה ואמיתית. לוחות שניים הם סמל לדורות, שניתן לצמוח מתוך השבר על ידי מאמץ של עשייה משותפת.
