תנאי ראות קשים

לבקשת משה- "הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶֽךָ", משיב הקב"ה תשובה בעלת שני חלקים עיקריים. חלק ראשון- "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי כִּי לֹֽא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָֽי". חלק שני– "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל־הַצּֽוּר, וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד־עָבְרִֽי, וַהֲסִרֹתִי אֶת־כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאֽוּ".
משה רבנו לא קיבל את כל מבוקשו, אדם לא יוכל לראות את פני הא-ל ולהיוותר בחיים. 'פנים' ו'אחור' ניתנים כמובן לפרושים אלגוריים רבים. ברם, מדוע "וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי" מלווה בתיאור כה מפורט ודקדקני של תנאי הראייה? נראה כי תנאים אלו הם חלק מתשובת הא-ל. גם כדי להגיע לדרגה זו של השגת הא-ל יש צורך בתנאים הכרחיים.
"הנה מקום איתי ונצבת על הצור"- הקב"ה קובע את מאפייני נקודת התצפית (מקום ולא זמן), את הפוזיציה (ונצבת) ואת המיקום המדויק (על הצור). מלכתחילה מחויב משה, גדול הנביאים, לצמצם את ראייתו ל'מציאות' מוגבלת מראש על ידי הא-ל. כל מה שיוכל לראות הוא רק מה שיצליח לפענח בראייתו ממקום מסוים בתוך נקרה ובמצב של נצבות. לא את כל צדדי ההנהגה של הא-ל, אלא אספקטים מסוימים בלבד המיוצגים על ידי ההגבלות הנ"ל.
"והיה בעבור כבדי ושמתיך.."- משה אינו יכול להמתין כדי שהא-ל יעבור לפניו, מציאות כזו לא תיתכן. כאשר כבוד השם יעבר ותהיה המשמעות (שאותה איני מתיימר להבין) לכך אשר תהיה, הוא יונח ('ושמתיך') על ידי הא-ל בנקרת הצור. משה, לפי הגבלה זו, אינו יכול להיות מחוץ להוויה הכוללת כצופה המצוי במציאות א' וצופה במציאות ב'. משה נשלף מתוך ההוויה הכוללת כדי לקבל זווית ראייה מסוימת על אותה הוויה עצמה. הוא חווה את 'המערכת' מתוך המערכת, מזווית ראייה מסוימת, ולא כצופה מן הצד. משל הוא עצמו מהווה 'חלק' מאותה הוויה לה הוא מבקש הסבר.
"ושכתי כפי עליך עד עברי"- כפו של הא-ל תסתיר כל מידע מ'זמן הווה' מפני משה. הוא יזכה לבחון את שולי ההיסטוריה בפרספקטיבה של 'זמן עבר' בלבד ומתוך כך להסיק את מסקנותיו. הוא יזכה רק ל"וראית את אחרי"!. משה יכול 'לראות', במובן של להבין, רק אירועים שכבר התרחשו. מכאן שהא-ל ביקש להגן על משה מצד אחד, שהרי 'לא יראני האדם וחי', אך לאפשר לו הצצה מוגבלת מן הצד השני.
(כי תשא תשעח)