אין לנו שום זכות?

אחד האבסורדים בתפיסת העולם המערבית הנוכחית בא לידי ביטוי בתחום המוסר. מצד אחד, הגישה המערבית הכללית היא חילונית, ואינה מעניקה מקום מרכזי לאלוקים, לדת או לתורה. אולם מצד שני, תפיסת המוסר העכשווית מבוססת בעיקר על מה שנקרא "זכויות אדם". כביכול לכל אדם יש רשימה של זכויות המגיעות לו מעצם קיומו, כאשר משמעותן המעשית של אותן זכויות היא למעשה דרישות כלפי אחרים – לאפשר לו לפעול או לקבל דברים בהתאם לאותן זכויות, ולא למנוע אותם ממנו. שלילת זכויות אדם נחשבת לפשע החמור ביותר. אם כן, הרי שזכויות האדם הן למעשה רשימה של מצוות מחייבות.

אולם מאין מגיעות אותן זכויות אדם? מה התוקף שלהן, מה מקור הסמכות המאפשר להן להציב דרישות לאחרים? לא שמענו על כך שמשה רבנו, או אף אדם אחר, הוריד מסיני לוחות אבנים שעליהם חקוקה רשימת זכויות האדם. למעשה, "זכויות" אלה אינן אלא ביטוי לרצונות של אנשים: מכיוון שרוב האנשים רוצים חופש, כבוד, פרנסה וכדומה, הוחלט שיש להם "זכות" לדברים אלה. עם הזמן הולכת רשימת הזכויות ומתארכת, כאשר רצונות שונים מקבלים מעמד של "זכויות", כמו "הזכות להורות", "הזכות להקמת משפחה", "זכות האישה על גופה" וכן הלאה. ומרגע שרצון מסוים נקבע כזכות, הרי הוא נעשה מקודש, ולא יעלה על הדעת למנוע ממישהו לממש אותו! כך יוצרת לעצמה החברה המערבית תורה חדשה, ההופכת את האדם לאלוה ואת רצונותיו למצוות קדושות.

רצונות הם כמובן דבר לגיטימי, ומן הראוי להתחשב בהם ולכבד אותם. אפשר גם להיאבק עליהם במקרה הצורך. אבל אין שום הצדקה להפוך אותם לחובה מקודשת, או להציב בשמם דרישות לאחרים. צורת חשיבה כזו מובילה בקלות לגישה פנאטית, המגיבה בזעם קדוש כלפי כל מה שנתפס כ"פגיעה בזכויות", ואינה מאפשרת שיח הגיוני ומנומק בנושא.

במקום לדבר על זכויות ולהציב דרישות דמיוניות, מוטב לדבר בפשטות על רצונות. במקרים של מחלוקת, יציג כל אחד את רצונותיו, וייעשה ניסיון למצוא דרך לפשר ביניהם. לאף אחד אין "זכות טבעית" לשום דבר, אבל להרבה אנשים יש רצונות משותפים שעל בסיסם ניתן לנהל חברה. במקום לחיות בתחושה צדקנית של "מגיע לי", מוטב לחשוב על נימוקים משכנעים ולנהל דיונים ענייניים.

(תצוה-פורים תשפ"א)