מערכת שבתוןד"ר אבישלום וסטרייך
הממסד הרבני והמשפטי שבו לסעור השבוע בפרשת "העגונה מצפת". בית הדין הרבני בצפת נתן לפני כמעט שלוש שנים (אייר תשע"ד, מאי 2014) גט לעגונה שבעלה היה במצב של "צמח" מספר שנים, בשמו של הבעל, וזאת בהתבסס על הטענה שנתינת הגט היא זכות לבעל, ולפיכך בית הדין רשאי לפעול בשמו (זיכוי גט). נסיונו של הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול, הרב יצחק יוסף, לכנס את בית הדין הגדול בהרכב כמעט מלא ובהשתתפות בית הדין האזורי שנתן את פסק הדין כדי "לדון" בעניין (דיון שמשמעותו ככל הנראה תהיה מתן פסק דין השולל את הגט שנתן בית הדין בצפת) – נחסם לעת עתה בצו ביניים של בג"ץ בשל פגמים מהותיים בהליך שיזם נשיא בית הדין הגדול. נסיון זה מוכיח עד כמה אש המחלוקת סביב "הגט מצפת" מסרבת לשכוח.
אין ספק, כי הגט מצפת הוא מהלך חדשני ביותר. אין גם ספק בכך שאנשי הלכה רבים, פוסקים ודיינים, מתנגדים למהלך. אולם המהלך נבנה מתוך עיון נרחב ומעמיק במקורות הלכתיים ותוך היקש למקורות המכירים עקרונית באפשרות זיכוי גט (אם כי תוך פיתוחם והצעדתם צעד אחד קדימה). מדוע אם כן נסער (חלק מ) העולם ההלכתי? האם החדשנות ההלכתית כה מאיימת, שיש לשלול אותה מעיקרה?
החלטה ידועה הרבה פחות, אך דומה בהיבטים מפתיעים לפרשת הגט מצפת, ניתנה בחיפה חודשים ספורים אחרי הגט מצפת (טבת תשע"ה, דצמבר 2014). בפרשה זו הבעל הפך לצמח בעקבות נסיון התאבדות כושל ואשתו נעשתה לעגונה. בית הדין הוביל אף הוא לביטול הנישואין, אולם בניגוד למקרה צפת, בית הדין התבסס על מחלת נפש של הבעל כדי להכריז על הנישואין כבטלים רטרואקטיבית מדין "קידושי טעות". ה"דוקטרינה" אומנם שונה, אולם גם החלטה זו חדשנית ביותר מבחינה הלכתית. יש לה אומנם תקדימים בכתיבה ההלכתית (בעיקר בפסקי הלכה של הרב פיינשטיין מארה"ב), אולם היא שנויה במחלוקת ויש שמתנגדים לה מכל וכל, ועד כה היא לא אומצה במפורש על ידי בית דין ממלכתי בישראל. בפסק דין זה לראשונה בית דין רשמי, באופן מפורש וגלוי ובהסכמת דיינים רבים ונכבדים (בהם דיינים המשתייכים במובהק לקו השמרני של בית הדין) אימץ דרך זו וראה אותה כלגיטימית בכדי לשחרר אישה מעגינותה.
הן הגט מצפת והן הגט מחיפה עוסקים בעגינות הנובעת ממצב ה"צמח" שבו נמצא הבעל, ובשני המקרים נקט בית הדין טקטיקה הלכתית המאפשרת לו לבטל את הנישואין בלא השתתפות הבעל. במה אם כן שונה הראשון מן השני? מה גדולתו של הגט מצפת, ש"זכתה" אותו בקיתונות של רותחין?
להלכה יחס אמביוולנטי לחידושים. מחד גיסא, החידוש נחשב כפסגת היצירה התורנית. מאידך גיסא, השיח ההלכתי איננו מרשה לעצמו דרך כלל לבסס את ההלכה על כוח החידוש בלבד, בלא לעגן אותה במקורות הקדומים. התמזל מזלו של הגט מחיפה, ורעיון קידושי הטעות – שעד לפני כמה עשרות שנים נחשב חידוש של ממש בעולם ההלכה – נתפס כבעל יסודות איתנים מספיק, כדי לסמוך עליו החלטה שכזו. ולעומתו, הגט מצפת כולל דוקטרינה הלכתית שהשימוש בה בכדי להתיר אישה עגונה במקרה מעין זה הוא (לעת עתה) חסר תקדים.
סבורני, עם זאת, שהחיפוש אחר התקדים חוטא לטיבו של השיח ההלכתי. הרב משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה במאה ה-20, מקשה בהקדמה לחלק הראשון של שו"ת אגרות משה, כיצד רשאים הפוסקים בדורינו להורות הלכה, הרי חשש הטעות גבוה ביותר. ומשיב: "שיש ודאי לחוש אולי לא כיוונו אמיתות הדין כפי שהוא האמת כלפי שמיא, אבל האמת להוראה – כבר נאמר 'לא בשמים היא' אלא כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כחו בכובד ראש וביראה מהשי"ת ונראה לו שכן הוא פסק הדין הוא האמת להוראה ומחוייב להורות כן אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן הפירוש". דהיינו: הקריטריון הקובע איננו קריטריון של אמת ושקר, אלא ה"כלים" עמם משתמש הפוסק. במידה והפוסק בחן את הדברים במקורות, מתוך עיון פנימי, אזי מסקנתו לגיטימית, גם אם אליבא דאמת – איננה נכונה. לא זו אף זו, מוסיף הרב פיינשטיין: "ועל כזה נאמר שגם דבריו דברי אלקים חיים מאחר שלו נראה הפירוש כמו שפסק ולא היה סתירה לדבריו. ויקבל שכר על הוראתו אף שהאמת אינו כפירושו".
שאלת הלגיטימיות ההלכתית של הגט מצפת תלויה אפוא בשאלת כנות השיח ההלכתי. אם אכן דייני בית הדין עמלו במקורות ההלכתיים, נתחו אותם והגיעו למסקנתם מתוכם, הרי מסקנתם תקפה ולגיטימית. ואף אם יש מקום להסתייג ולערער – כפי שעושים רבים – ואולי אף "האמת אינו כפירושו", אין בכך כדי לשלול את תקפותה של ההחלטה. משזו ניתנה (והתקבלה על ידי הצדדים בהליך המקובל בבתי הדין הרבניים), אזי היא כהחלטות אחרות: "דברי אלוקים חיים".
(ד"ר אבישלום וסטרייך, עמית מחקר במכון שלום הרטמן ומרצה בכיר למשפט עברי ולדיני משפחה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, רמת גן. ספרו: Talmud Based Solutions to the Problem of the Agunah (2012) בוחן ומנתח מגוון פתרונות הלכתיים לבעיית העגונות בהלכה).
(שמות תשעז)
