כשמגלים סובלנות לסבל

רבי שמחה בונים מפשיסחא

שני סוגים של יהודים החיים בגלות לפנינו: מחד גיסא, אלה החיים בארצות רווחה חיים טובים ושקטים ומאידך גיסא, בנים השבים למולדתם לנוכח מצוקה ורדיפה. קהילות מסוימות בחו"ל חיות חיים מדולדלים, יהדות מתגוננת, שורדת את קשיי המקום והזמן. קהילות אחרות מתאפיינות בחיים רוחניים וקהילתיים עשירים, מערכת רבנות וחינוך פורחת, מוסדות לתמיכה בנזקקים, ועוד. התמיכה לישראל מתבטאת, בעיקר, בתמיכה כלכלית למוסדות ציבור שונים, במעורבות בשיח הפוליטי, ובביקורים נרגשים באתרים הדתיים וההיסטוריים בישראל. רובן התרגלו לחיים בגלות.
הפסוקים הראשונים של פרשתנו נוגעים, לכאורה, בגלות מהסוג השני: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". המסקנה פשוטה: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים". בדרך זו הלכו רוב המפרשים: " ולא יסבלו עוד כובד משאם" (רמב"ן); "כי הסבלות היינו העינוי" (כלי יקר), ועוד.
פרשנות זו מעוררת שאלות מבניות רבות, בראש ובראשונה, הפירוט הארוך נראה מיותר. "כי הנה ההוצאה אותם מתחת סבלות מצרים הוא עצמו הצלתם מעבודתם והוא עצמו גאולתם משם ולמה אם כן עשה ג' דבורים בענין אחד…" (אברבנאל).
* * *
קיץ 1821, תקפ"א. המקום: אוסטילה, עיירה קטנה במחוז לודמיר. האירוע: חתונה נכדו של הרבי בעל 'האוהב ישראל' מאפטא. יותר מ – מאתיים אדמו"רים בבגדי לבן מגיעים לכבד את מורם הגדול. חלק מהנוכחים בקשו לנצל את המעמד המיוחד כדי להטיל חרם על רבי שמחה בונים וחצירו שבפשיסחא ולהרחיקם מקהל החסידים. חמישה מתלמידי רבי שמחה בונים נשלחו לאירוע הגדול. בנו של היהודי הקדוש העיד בפני הרב מאפטא שאביו טען "ר' שמחה בונים הוא 'נקודת לבי'. שליח אחר, בעל חידושי הרי"מ, היה היחיד שהצליח ליישב קושיה של 'האוהב ישראל'. לבסוף, פשיסחא נותרה חלק ממשפחת החסידות. לימים, על מה ולמה התעוררה המהומה?
רבי שמחה בונים נולד ב – 1765, תקכ"ה. בצעירותו עסק במסחר, למד שפות ומדעים, ואף התמחה במקצוע הרוקחות. לאחר שנשא אישה, התקרב לחסידות ולמד אצל רבי משה לייב מסאסוב. אח"כ נתקרב לחוזה מלובלין וזה קרבו אליו על אף השכלתו, הליכותיו, ולבושו השונה בבגדים קצרים ואופנתיים. לימים, הכריז עליו היהודי הקדוש כממשיך דרכו. רש"ב ייסד דרך חדשה שבקשה את נקודת האמת, התרחקה מ'מעשה חסידי' והתעמקה בעיון ולימוד תלמוד, שולחן ערוך וחסידות תוך שהמהר"ל מפראג היה לו למורה דרך.
בפשיסחא לא ביקשו לקרב את הגאולה אלא לצעוד לקראתה, שהרי אין לזרז את בואה טרם זמנה. המשימה המרכזית היא להפוך את הארץ למקום שבו אפשר לחיות חיים שיש בהם משמעות עמוקה. אויביה הגדולים של הפשיסחאים היו השכחה והבנאליות. בחצרם דאגו לחסן איש את רעהו מפני השכחה וההשלמה עם המציאות הקיימת.
* * *
" וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" והקשה על זה… בשם מורנו הרב שמחה בונים… מדוע לא נכתב עבדות או לשון אחר, רק מלשון סבלות? ועל זה השיב כי בתחילת השעבוד היה אצלם קשה הדבר ואחר כך גם כן גם הרגלו אצלהם והיה אליהם כרגילות, כי הרגל נעשה טבע" (שיח שרפי קודש, וארא).
הביטוי "סִבְלֹת מִצְרַיִם" מתפרש בשני אופנים. האחד – ייסורים והשני משמעו– סבלנות. שברבות הימים בני ישראל גילו סבלנות לסבל. הם השלימו עם המצב. החיים נראו מסודרים. יש עבודה, יש פרנסה, יש בית לגור בו. נכון, השלטון לא ידידותי, לפעמים גם נוהגים ביד קשה. הם הפסיקו לחלום על גאולה ועל שיבה לארץ. לכן מדייק הכתוב במילותיו: " וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם". אין דבר נורא מהשלמה עם מצב. משכחת הייעוד, מגניזת החלום. גם כשהחיים נפלאים ובטח כשסובלים.
(וארא תשעז)