על מוסר המלחמה והמכות

סוגיית מוסר המלחמה התורני מעסיקה אותנו מאז המאבק על העצמאות הלאומית. האתגר הגדול בסוגיה זו נובע גם מהעובדה שהפעם האחרונה, לפני עת התחייה, בה שאלה זו בכלל הייתה רלוונטית, הייתה במדינת החשמונאים. לא זו בלבד שעבר זמן רב מאז, אלא שכמעט ואין לנו מקורות תורניים מאותה תקופה, שכן התורה שבעל-פה עדיין הייתה בעל-פה, ולא תועדה. בשל כך, הגשר שבין התורה שבכתב לבין הלכה מדוקדקת לפרטיה אינו קיים, והקפיצה מימות התנ"ך לימינו היא בעייתית מאוד. בדיוק כפי שקפיצה זו אינה אפשרית בכל ההלכות האחרות – לא יהיה זה נכון להניח שבתחום מוסר המלחמה הדבר אפשרי. זה האתגר העומד בפנינו היום, וחלק גדול מהפרשיות המפלגות את הציבור הישראלי, ובתוכו את הציבור הנאמן להלכה, נובעות ממצוקה זו. זו אחת הסיבות לכך שהעמדות התורניות נעות בין קצוות – בין אלה הטוענים כי אין בתורה מקור של ממש המגביל פעולה כלשהי במלחמה (כלפי עצים – יש…), ובוודאי שלא במלחמה מצווה, לעומת אלה הטוענים כי אנחנו צריכים להיות המובילים בתחום מוסר המלחמה.
האם ניתן ללמוד דבר מה בסוגיה זו מהנהגת הקב"ה כלפי פרעה ? אולי. שכן, שני עקרונות חזקים עומדים בפרשת השבוע, כפי שהם מצטיירים בסוגיית המכות. היסוד הראשון הוא העיקרון המוסרי היסודי, והוא: ברשע יש להילחם. אין אנו מגישים את הלחי השנייה, ואין אנו מהפכים בזכותו של מסית ופוגע. מי ששעבד את עם ישראל, ביקש להשמידו, השליך תינוקות ליאור, ואפשר את העוול הנורא כלפי בני ישראל – אינו זוכה להתעלמות מרשעו. כדי לשחרר משעבוד מצרים, ריבונו של עולם מכה את פרעה במכות הקשות, ולא רק השחרור והיציאה מעבדות לחרות מהווה סיבה לכך, אלא גם הופעת שמו של הקב"ה כעושה צדק בעולם, וסיפור שמו בכל הארץ, הם חלק בלתי נפרד מכך.
ואף על פי כן, לפחות בחמש המכות הראשונות, נפתחת בפני פרעה האפשרות לתיקון. במכות אלה הקב"ה אינו מכביד את לבו של פרעה, אלא פרעה מכביד את לבו שלו עצמו. אילו היה נענה לתביעה הא-לוהית – אפשר היה שהמכות לא תופענה, ושלא יתקיים בו "לא נשאר בהם עד אחד". אין לריבונו של עולם מטרה להשמיד את מצרים, והדברים הנאמרים בסוף ספר יונה תקפים גם כאן. בכלל צריך להדגיש כי אין בתורתנו דבר מה הדומה לגיהאד או למסיון –"…כי לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרא בשם ד' לעמים לא ידעוהו" (הראי"ה). גם משה רבינו ממשיך את דרכו של אברהם אבינו במאבק על סדום, ואנו קוראים כיצד הוא מתפלל לריבונו של עולם כי יסיר את הרעה מפרעה.
שתי התנועות האלה נראות מנוגדות, אולם הן משלימות האחת את השנייה.
כותרת מוסר המלחמה היהודי טמונה בראש ובראשונה בכך שהמלחמה הצודקת צריכה להיות מונעת מהכרה עמוקה בחובה שלא להניח לרשע לנצח. כותרת זו אינה שוללת את התנועה השנייה, והיא הניסיון לעשות כך בצמצום שפיכות דמים, ובהותרת מקום לתיקון, לשינוי מדיניות, ולאפשרות שבסופו של דבר יקוימו הדברים המופלאים של הרמב"ם: "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם…".
(וארא תשעז)