אורות וכלים

שתי הפרשיות שלפנינו, תרומה ותצווה, שייכות לסדר קודשים. אמנם, אין בהן דיון על אופן ההקרבה, מקום המקדש, הכהונה וכל הנלווה לסדר קודשים. אולם, עניינן ביצירת התשתית לאותו עולם מקודש שיעמוד במרכז העשייה הפולחנית של עם ישראל. זהו עולם דתי שלם, ששרידים מועטים ממנו נותרו בימינו. התפילה וזמניה עוצבו כדי להזכיר את מערכת הקרבנות, מנהגים שונים משמרים מסורות עתיקות מימים שבית המקדש היה קיים, למשל: מנהג חבטת ערבות ושמחת בית השואבה הנהוגים בסוכות, זכר להקהל, וכן ההקפדה על מעמד הכהונה וביטויו בהלכות התורה הנוגעות לענייני טומאה וטהרה ואיסורי חיתון מיוחדים החלים על הכהנים. פרטי המשכן המתוכנן מחזירים אותנו לימים שבהם נבנה הרעיון והחזון, לפני עלייתו ונפילתו.
את הפרשיות הללו אפשר ללמוד בכמה דרכים. דרך אחת היא בבחינת דרוש וקבל שכר. ניתן לנסות ולהבין את הריאליה המתוארת, את הקונסטרוקציות ההנדסיות, ואת האדריכלות, ניתן לשחזר את הרכב הבדים והפרוכות, וכדומה. אבי ז"ל שהיה כהן, נהג להוציא בשבתות שבהן נקראות הפרשיות הללו מארון הספרים ספר יפהפה בפורמט אלבומי ובו תיעוד מדויק של המימדים של כל כלי וכלי מכלי המשכן, כנלמד מן הפרשיות שלנו. היינו לומדים על כל כלי וכלי במהלך הסעודות בהתלהבות רבה.
דרך אחרת להתייחס לפרשיות הללו היא ללמוד אותן על מנת להתכונן לבנייה מחודשת: לדלות פרטים באשר לצורת הכנת הכלים, ואפילו להתחיל בפעולות הכנה לקראת שחזור מדויק של כל הפרטים מתוך ציפייה לבניין הבית בדמותו. ספק בעיניי אם דרך זו היא דרך נכונה. הבית השני היה שונה מן הראשון. כבר המקדש השני שילב בתוכו אלמנטים תואמי תרבות ותקופה ואין ספק שבע"ה כשיבנה בית המקדש השלישי אף הוא יהיה בנוי בהתאם להתפתחויות של הדור שלנו.
ישנה גם דרך שלישית. דרך זו אינה מתרפקת על העבר ומנסה לשחזרו, וגם אינה מביטה אל העתיד הנכסף, אלא מתבוננת בפרשיות הללו ובפרטיהן, על מנת לנסות ולהבין את משמעותן הרוחנית והקיומית. ניסיון כזה יש בו כדי לשפוך אור חדש על חיינו כאן ועכשיו. ננסה ללכת בדרך זו, תוך שנעסוק בפרטים אחדים מתוך המכלול .
התורה מצווה להניח על השולחן את לחם הפנים. לחם הפנים, כמו המנורה המאירה, הם צרכים בסיסיים של כל בית. בכל בית מהוגן ישנו חיבור לחשמל, ואוכל במקרר. בבית ה' מניחים אותם, כדי לדמות את התחושה הביתית הזו. "ודין הוא שיהיה על השולחן. שלא יישאר שולחן ה' בלתי מזונות" (רקאנטי). אדם שנכנס למקדש אינו יכול לראות שולחן ריק. שולחן ריק מצייר תמונה של עניות, דלות ואף ריקנות. הרקנאטי מוסיף נדבך: לחם הפנים לא היה מונח ישירות על השולחן. אלא הוא היה מונח על גבי מוט הגבהה. מוטות חלולים הפרידו גם בין הלחמים שהיו מונחים זה על גבי זה בערימה. הסיבה הרשמית לכך, כמובא בגמרא, היא למנוע עיפוש מהיר. ככל שהמקום מאוורר יותר, כך הלחות מועטה והלחם נשמר טרי. מן הסוגיה עולה שהמוטות הם אמצעי למטרה של הנחת הלחם בצורה היעילה ביותר. אך הרקנאטי מבאר שהמוט הזה שעליו היה מונח הלחם הוא חלק משמעותי מן הסיפור: "כי אין הברכה של מעלה חלה על דבר ריקם, ראיה לדבר: הגידי לי מה יש לך בבית (מלכים ב, ד, ב)". הלחם הוא כבר השפע והברכה, מוט האחיזה הוא הכלי שעליו מניחים את הלחם.
פנייתו של אלישע אל האישה לקבל ממנה כלים על מנת למלאם בשפע ניסי אינה עניין טכני בלבד. הכלים נחוצים לא רק לשמן הממשי אלא גם לעולם הדמיון ולהלך הנפש של המחזיק בהם. השפע שיוכנס בהם חייב לקלוע במדויק לדבר שהאדם המסוים מסוגל לקלוט. וכן להיפך, הריהוט והתפאורה של בית טובעים באדם המתגורר בו את יכולותיו ואת כוחותיו. הגמרא בבבא מציעא אומרת שלתלמידי חכמים יש טביעת עין. לפיכך, הם מקבלים את אבידתם שלא על פי סימנים. תלמידי חכמים יש להם יכולת לזהות את הכלים שלהם מפני שהם משקפים את הלך נפשם הייחודי. אנשים מרוממים יודעים לזהות את עצמם בכליהם.
העולם נפרס בין שני טיפוסים קיצונים. מן העבר האחד אלו שאינם נותנים דעתם למראה החיצוני ולצורת ההגשה, המזלזלים בכל דבר שיש בו היבט אומנותי ואסתטי. מן העבר השני אלו המדגישים כל-כך את החיצוניות עד שאצלם מיטשטשת ההבחנה בין עיקר וטפל. המודל שמצביע עליו רקאנטי הוא מודל ביניים: החשבת האסתטיקה של הדבר כבסיס וכתבנית שלתוכה נוצקים התכנים הרוחניים. הבחירה בכלי שמבטא במדויק ערכים סגוליים היא מלאכת קודש. השגת הרעיון הזה עשויה להוות אבן יסוד בתחומים השונים של חיינו. הרעיון הזה הוא אמצעי וכלי להכרעה בהחלטות יומיומיות-שגרתיות כביכול החל מהחלטות הנוגעות לבחירת פרטי הלבוש, הריהוט וכלי-האוכל, במציאת מקום עבודה, מקום לימודים, ואפילו בבניית סדר-היום. אלו מחייבים דיוק עדין בנפש פנימה, ותרגומו לכלים. שימת-לב למעשים אלו ככלים לתוכן רוחני, עשויה להשיב לנו את כלי המקדש האבודים.
(תרומה)