איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר

שבח גדול יש בדבר, ליטול מדי פעם פסק זמן, וליהנות – בקדושה וטהרה – מעולמו של הקב"ה, גם בעולם הזה

תיאור פרשת חייו של יעקב אבינו, על פיתוליה ותסבוכותיה, היא מן הארוכות במקרא. ולא לחינם אנו שומעים על מהלך חייו, מלידתו ועד פטירתו, פרטי פרטים,  בשונה מדמויות מרכזיות אחרות של אבות האומה, דוגמת אברהם אבינו, משה רבנו ואחרים, שלא אחת ה"חור השחור", הבלתי נודע, בקורות חייהם, רב מן הגלוי.

בראשית הפרק שהקדיש בספרו המרתק, "בין מדרש לפסיכולוגיה", לדמותו של יוסף בספרות המדרש, דן ד"ר שאול סולברג, בקצירת האומר, במאמר חז"ל ידוע, שאף הובא בפירוש רש"י על אתר.

על הפסוק "וישב יעקב", אומר רש"י: "ועוד נדרש בו: 'וישב יעקב': ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה. אומר הקב"ה: לא דיין להם לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?"

מרוב שגירותו של מאמר חז"ל זה בפינו, אין נותנים תמיד את הדעת לתוכנו התמוה. לפי הנוסח שלפנינו, הקב"ה – הוא ולא אחר – תמֵהַ, כביכול, על יעקב אבינו, שמבקש לישב בשלווה בעולם הזה.

וכמאליה עולה תמיהה על תמיהה: וכי מה פסול יש בכך? האין אדם, וכל שכן צדיק כיעקב אבינו, זכאי למעט שלווה גם בעולם הזה ולא רק בבא? האמנם התפיסה המיוחסת ל"אם הפולניה" ("אני אנוח רק בקבר") היא זו המקובלת וראויה בעולמה של תורת ישראל?

וכי אין בידינו שלל מקורות, למן המקרא ואילך,  המבטיחים  לאדם – כל שכן צדיק – שלווה גם בעולם הזה?

ומה בדבר פסוקי המקרא המאחלים לישראל שקט ושלווה, דוגמת "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" (ויקרא כו, ו);  "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מל"א ה, ה); או תפילת המנחה של שבת המאחלת לזרעו של אבינו, ודווקא לאותו שביקש לישב בשלווה: "יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ, מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שָׁאַתָּה רוֹצֶה בָּה", וכל זאת ביום השבת בעולם הזה (שאמנם הוא, ואולי גם מטעם זה, "מעין עולם הבא"), ולא רק בבא?

יתר על כן: פועל זה, "וישב", נאמר גם אצל אבות האומה האחרים, דוגמת אברהם אבינו: " וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן" (בראשית יג, יח); "וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר" (כ, א); "וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי (כה, יא); "וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר" (כו, ו); "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (מז, כז); "וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו" (נ, כב), ועוד כהנה וכהנה, ולא מצינו שדרשו אותם חכמים לגנאי!

כמה מגדולי ישראל (דוגמת שו"ת לב דוד, סימן פח) דנו בשאלה זו (בספרו, מביא ד"ר סולברג את השאלה והתשובה עליה מהספר "תוספת ברכה" לר' ברוך הלוי עפשטיין, בעל ה"תורה תמימה", אך קדמו לו כמה וכמה חכמים), והקשו: "והרי בכמה מקומות בתורה מתבאר שכר מצוות לשבת בטח ושלווה… ואיך אפשר שהבטחה כזו תסובב הפסד שכר בעולם הזה?".

מתוך כך, בדקו את מקור דברי רש"י, ומצאוהו במדרש בראשית רבה (פד, ג), אלא ששם  התמיהה על בקשת יעקב "לישב בשלווה" באה לא מפיו של הקב"ה, אלא מפי סטנו של יוסף!

הווי אומר: תמיהה זו, על רצון אדם מישראל, 'לישב בשלווה' גם בעולם הזה – דברי קטרוג ומעשה שטן היא, ולא אמירת תוכחה שיצאה כביכול מפי הקב"ה! (ממהדורת שעוועל לפירוש רש"י על התורה עולה שכל הקטע הזה אינו מופיע כלל בדפוס הראשון של פירוש רש"י לתורה ולא בכתבי היד שלו. אכן, אפשר שבאחד מכתבי היד של פירוש רש"י – או של המדרש שהיה לפניו – היה כתוב "אמר הש' ", היינו "אמר השטן", אלא שנפתר הקיצור בטעות ל"אמר השם", ומכאן ל"אמר הקב"ה" הדרך קצרה…).

ומעשה נחמד שהיה בעניין זה, כך היה: רבי אברהם יעלין, מחכמי התורה בפולין, עמד על שיבוש זה, שינס מותניו, הכין "קול קורא" שבו צעק חמס נגדו, והחל להחתים כמה מגדולי הדור על הדרישה למוחקו מן הספרים. כיוון שבא אצל הגאון הקדוש מאוסטרובצא, סירב הלה לחתום, והוסיף שהיה ויפרסם את הקול קורא, יֵצֵא נגדו בחרב וחנית, ויודיע לכל שדווקא גרסת הדפוסים שלפנינו היא הנכונה. וטעמו עמו: אם במשך כל כך הרבה דורות למדו יהודים בנוסח שלפנינו, ועמם תינוקות של בית רבן, ונכתבו עליו כל כך הרבה דברי תורה מגאוני הדורות, 'נתקדשה' גרסה שלפנינו ולא ניתן עוד לומר עליה שמוטעית היא…

בין כך ובין כך, עיון במקורות המשפט העברי מלמד שלמרות מנהג קדמונים של יהודים ל"שבת על סיכות", להימנע במפגיע מ"לישב בשלווה", לקַפֵּץ ולנסוע ממקום למקום, אין כל פסול, ואפילו שבח גדול יש בדבר, ליטול ולו מדי פעם פסק זמן, "לישב בשלווה", וליהנות – בקדושה וטהרה – מעולמו של הקב"ה, גם בעולם הזה ולא רק בבא.

(וישב תשפ"ב)