פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד המאפיינים הבולטים של סיפור יציאת מצרים הוא ההַכָלָה, לא ההַדָרָה, של כל בני ישראל תחת כנפיה של עבודת ה'.
לפי גישתו של פרעה, שהדיה נשמעים גם בחוגים רבים בני ימינו, עבודת ה' והכניסה להיכלו הם עניין אקסקלוסיבי, "למוזמנים בלבד". "לכו עבדו את ה' א-לוהיכם, מי ומי ההולכים?".
פרעה מבטא כאן את תפישתו המעוותת לגבי הדת ונושאיה. אם מטרת היציאה ממצרים היא עבודת ה', הרי שזכות זו שייכת רק למתי מעט: לרבנים, לכוהני הדת, לשמשיהם ול"אנ"ש-אנשי שלומם".
פרעה מבקש ממשה שיכין לו את רשימת ה"מי ומי", האנשים החשובים שיהיו ראויים להשתתף במעשה הפולחן הדתי. פרעה רוצה שהאירוע יהיה אקסקלוסיבי, "לפי הזמנות בלבד", ממש כפי שהמצרים נוהגים באירועים שלהם.
לפי הבנתם של פרעה וממשיכי דרכו, עבודת ה' היא עניין מגדרי ומגזרי. על רקע זה, בולט ומובן עוד יותר ציוויו של פרעה (י, יא): "לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים!".
בשונה מדברי הנביאים, מונח זה, "גברים" (בשונה מ"אנשים") נדיר למדי בתורה, אך מופיע פעמיים בפרשתנו. אפשר שהוא בא להצביע על שכבה דקה ביותר של יחידי סגולה. לא רק "גברים", אלא "גבירים" או בני תורה, שרואים את עבודת ה' נחלתם הפרטית, ואינם ששים להתיר לאחרים להיות שותפים עמם.
וכפי שפירש הרמב"ן בפירושו על אתר: "מי ומי ההולכים – היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם, זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נקבו בשמות". פרעה מבקש להרכיב את רשימת "המי ומי", שבעקבותיה תהא הכניסה לעבודת ה' "רק על פי הזמנות".
פרעה אינו מסתפק בהגבלת השותפים לעבודת ה'. כדמגוג עתיר ניסיון מבקש הוא לשכנע את בני ישראל שבעצם זהו רצונם-שלהם: "כי אותה אתם מבקשים". כביכול, זהו רצונכם, לא רצוני.
בתפישתו המפלה של פרעה, חופש הפולחן – "עבודת ה' ", וחופש התנועה והיציאה מהארץ, אינה עניין לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים, אלא רק ל"גברים". לאנ"ש. לאלה שהם "פון אונזערע", משלנו. רק הם זכאים להחזיק במשרות הדתיות. רק הם רשאים ללמוד תורה, לשמור בידם את סודותיה, וחס וחלילה לא לחלוק אותם עם אחרים.
לעומתו, מדגיש משה רבנו: אין חירות לחצאין, רק לחלק מהעם. זכות היציאה, החירות והחופש צריכים להינתן ביד הכל.
יתר על כן: עקרון השוויון חל גם בתחום הדתי: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו". עבודת ה' וקבלת התורה אינם שייכים למיוחסים. הם שייכים לעם כולו.
לימוד התורה, הכרת המורשת וחובת ההליכה במצוות ה' אינם נחלת מגזר צר, אחד, יחיד או מיוחד, אלא חלים הם על העם כולו. גם נשים, גם ילדים, גם זקנים. אפילו אותם שנמצאים בשולי המחנה, ה"צאן והבקר", אותן בהמות שמרוכזות בעדרים, שלא זכו ולא למדו דבר, גם אותם יש לקרב. גם להם חלק בעבודת ה'.
אכן, המודל המכיל, של משה רבנו, אינו רק מקנה זכויות. הוא יוצר גם חובות. תופשי התורה ומורי הדרך, חייבים להיות ערים לכך שנמעניהם אינם רק יושבי בתי כנסיות ובתי מדרשות. עליהם לתת מענה, במסגרת ההלכה, גם לאנשים שהם חלק מ"נערינו, בנינו ובנותינו", אך לא בהכרח נוהגים באמות המידה המחמירות של שכונת "זכרון מאיר" בבני ברק.
דוגמא יפה לכך היא פסיקתו הנועזת (יחסית לעמיתיו בעולם ההלכה) של הרב עובדיה יוסף, שמכוח עקרון היסוד של "כוחא דהתירא עדיף" והרצון להימנע מ"לדחות אבן אחר הנופל" התיר להעניק תעודת הכשר למסעדה המתירה מאכלי בשר, ולאחר מכן מציעה לאורחיה מאכלי חלב. לטעמו, עדיף שיינצלו חלק מהפוקדים מסעדות אלה מאיסור מאכלות אסורות, ואילו איסור הבשר בחלב אינו ודאי אלא ספק בלבד. הוא הדין, להיתר שנתן הרב יוסף לנשים ללבוש מכנסיים, אם החלופה לכך היא לבישת חצאיות צרות וקצרצרות.
פסיקה זו מתבוננת היטב בקהילה, ונמעניה אינם רק ה"זקנים" והמדקדקים במצוות, אלא בני הקהילה כולה. יש בה כדי להכיל את הציבור כולו, והיא נמנעת מהדרת חלק ניכר הימנו בשל הרצון להחמיר, ששכרו יוצא בהפסדו.
לבד מהכללתם של כל מרכיבי הקהילה בעבודת ה', מדגיש מודל זה של הכלה את הקשר והזיקה שבין הישן והחדש. "בנערינו ובזקנינו". עיון בפרשיות הגאולה מדגיש את מקומם המרכזי של הצעירים בתהליך. "והגדת לבנך". "למען תספר באוזני בנך ובן בנך".
"בנערינו ובזקנינו". בשונה מהתפישה רווחת שהעידן המודרני מאופיין בה, ולפיה "העולם שייך לצעירים", ולהם בלבד, מציע מודל זה לצעירים לשמור כל העת על זיקתם ל"זקנים" ולהפך. יש בה כדי להפרות כל אחד מן הצדדים, ולהבטיח כי המורשת העתיקה תעבור לדורות הבאים, גם אם מסריה ינוסחו בשפה שונה.
לצד זה, מטיל מודל זה חובה על ה"זקנים" לשמוע את קולם של ה"נערים", להבחין במועקותיהם, להכיר בכישרונותיהם, ולהיענות לצורכיהם. דור דור ודורשיו, דור דור וצרכיו.
במודל שמציע לפנינו משה רבנו טמון אתגר לא קטן. זהו מודל של עבודת ה' שמרכיביה מגוונים. כל אחד מהם שומר על זהותו וייחודו. ה"נערים" נשארים "נערים", על חיוניותם ומרצם, שפתם ולבושם, ואילו ה"זקנים", בני הדור הישן, נשארים "זקנים". ועם זאת, כולם הולכים בצוותא, והייחוד אינו פוגע ב"יחד".
(בשלח תשסט)
