תמידין כסדרן ומוספין כהלכתם

אחת הסכנות – וגם האתגרים – שניצבים לפתחה של כל עבודה היא השגרה והשחיקה. פעולה שנעשית יום יום, לאורך ימים ושנים, מאבדת את טעם ההתחדשות והרעננות, וקסמה פג.
כך בכל עבודה, וכך בעבודת השם. זו דורשת התמסרות רבת שנים. מרתון ארוך, אינסופי. עשייה מונוטונית, חוזרת, אחידה. תמידים כסדרם. "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
באחד ממאמריו הקלאסיים, "תנו לתורה לנצח", הביא הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת "הר עציון" חידוש מופלא מבית מדרשם של המהר"ל מפראג ובעל פירוש "הכותב" לחיבור "עין יעקב". וכך כתב: הכל מכירים את הברייתא בתורת כהנים : " 'ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – כלל גדול מזה".
בספרו "נתיבות עולם", מביא המהר"ל מפראג תוספת למדרש זה בשם פירוש "הכותב" לספר "עין יעקב": בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'. עמד רבי פלוני ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן".
שואל הרב עמיטל: מה עניין כבשים ל"זה כלל גדול בתורה"? ותשובתו, תשובת המהר"ל עִמו: אדם שעובד את ה' בתמידות, מוכיח שהוא עֶבֶד ה'. לא חסיד לשעה, שמתלהב לרגע מהמצווה החדשה, אך בחלוף שעה כבר מאבד בה עניין. יציבות וקביעות הם כלל גדול בחינוך היהודי. כבש אחד בבוקר, אחד בין הערביים. תמידין כסדרן.
כיצד מונעים את השחיקה או, למצער, מפחיתים אותה? כיצד – במיוחד בימי החופש הגדול, אך גם בכל ימות השנה – מושכים את לבו של הנוער, בן דור ה-Z, תזזיתי וקופצני מתמיד, המחפש כל העת ריגושים ודברים חדשים, לקיום מצוות?
ספר חדש שהופיע בימים אלה, "רחבה מצוותך" (בהוצאת מכללת הרצוג-תבונות), מבקש לתת מענה לסוגיה קשה זו. המחבר, הרב ד"ר דניאל גוטנמכר, מחנך זה עשרות שנים, מנסה לתרום מניסיונו עתיר השנים לפתרון סוגיה זו, ולחבר את ההתלהבות החסידית המאפיינת את ישיבתו, ישיבת "מקור חיים" בכפר עציון, לציבור כולו. לגישתו, המעוגנת כמובן במקורות קדומים, קיום מצוות אידיאלי מהווה שילוב בין הבנה שכלית של טעמי המצוות לבין עולמו הפרטי, הרגשי והחווייתי של אדם.
נקודת המוצא שלו היא שלצד עבודת ה' הפשוטה לשם קיום רצון הקב"ה, מותר – אף רצוי – להביא את האדם לתחושה שקיום המצוות הופך את חייו נכונים ומשמעותיים יותר.
המתודה המרכזית שעשויה להביא לכך היא ההכנה למצווה. כידוע בתורת החסידות, לעתים ההכנה למצווה חשובה יותר, או לפחות שווה – למצווה עצמה. וכך, דרך סוגיות שונות, כגון נטילת הידיים בהשכמת הבוקר וקודם התפילה והאכילה, הנחת התפילין ובציעת הפת, קביעת המזוזה וברכת הלבנה, קבלת השבת וספירת העומר מוליך המחבר את הקורא בנתיבי המצוות השונות.
מכאן ואילך קביעת המזוזה בפתח הבית לא תהא עוד חלק שגרתי מעבודת השיפוצים והחלפת צירי הדלתות, אלא פרק מרכזי בעיצוב המרחב הגיאוגרפי שבו פועל, חי ויוצר האדם. מזכרת תמיד לכך ששם הוי"ה קבוע בפתח ונוכחותו ממלאת את חלל החדר.
מכאן ואילך, נטילת הידיים בבוקרו של יום לא תהא עוד אמצעי היגייני, לידיים נקיות, אלא מעשה של היטהרות והכנה ליום החדש שאורו מאיר בכל יום תמיד.
אימוץ הרעיונות שבספר עשוי להביא רוח של התרעננות והתחדשות לעשייה הדתית השגרתית. לא רק תמידין כסדרן, אלא גם – אולי בעיקר – מוספים כהלכתם. קיום המצוות של אתמול לא יהא דומה עוד לזה של היום ולא לזה של מחר. לא עוד "מצוות אנשים מלומדה" אלא "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".
(פנחס תשעז)