פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מערכות יחסים בתוך המשפחה היו מאז ומעולם דבר נפיץ ביותר, אורניום מועשר. יחסי כלה וחמותה, יחסי הורים וילדים, ויחסי אחים ואחיות בתוך המשפחה, סיפקו תמיד דרמות מרתקות, רוויות יצרים, אהבות, קנאות ושנאות, שנסתיימו לא אחת בתוצאות טראגיות וכואבות.
בפרשת השבוע, אנו עדים לפרק נוסף במערכת היחסים המורכבת שבין משה רבנו ליתרו חותנו. למן המפגש הראשון ביניהם, מתגלה יתרו כאיש נדיב לב. לאחר שמשה מציל את בנותיו מיד הרועים, יתרו מטיף להן מוסר: "למה זה עזבתן את האיש, קראן לו ויאכל לחם" (שמות ב, כ). הוא אינו נוהג כמנהג אנשים הכופרים בטובה שעשה להם עמיתם, אלא מבקש להכיר לו תודה (אכן, בעקבות מדרש תנחומא, פירש רש"י קריאה זו במשמעות פרגמטית, וייחס ליתרו כהן מדין תכונה מאד "יהודית": "ויאכל לחם – שמא ישא אחת מכם"… לעומתו, הספורנו כבר מפרש את מעשה יתרו על דרך המוסר: "למה זה עזבתן – מאחר שהוא אורח ואיש חסד, היה לכן לגמול עמו חסד הכנסת אורחים").
עברו ימים ושנים. המפגש הבא בין החותן לחתנו מתואר במקרא על רקע רצונו של משה לשוב אל אחיו שבמצרים, לראות "העודם חיים" (ד, יח). חז"ל מלמדים אותנו ששיבה זו הייתה מכוח שבועה שנשבע משה לחותנו, שלא ילך מעמו אלא אם כן ייטול רשות תחילה. ואף כאן טמון מסר גדול: גם המטרה הנעלה של קיום צו ה' ושחרור העם מעול מצרים אינה מקדשת את כל האמצעים, ואין בה כדי לייתר את הצורך בקיום ההבטחה והשבועה.
בכל הפרשה הגדולה של הנסים, המכות וקריעת ים סוף נאלם-נעלם קולו של יתרו, עד שהוא מופיע לעינינו בראש הפרשה לא רק כמדבר וכנואם, אקטיביסט ואסרטיבי, המאיים להשתלט על השיחה ומצפה שהכול יסורו למוצא פיו, אלא דווקא כדמות צנועה, כ"שומע" פסיבי. לא רק כיתרו כהן מדיין, רם ומתנשא, אלא גם כמי שתולה עצמו במשה חתנו: "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו".
יתרו חדל מישיבתו הפסיבית ועשה מעשה. מן הסתם היו גם מנהיגים רבים אחרים ששמעו על ניצחון ישראל, אך העדיפו ל"עצום עיניים", לשבת מן הצד. לראות מה ילד יום.
לא כן יתרו: הוא נוטל את ציפורה בתו ואת שני נכדיו, וקושר את גורלו לתמיד בגורל העם שזה עתה יצא משעבוד לגאולה ולגולה. אכן, אין זו רק הצטרפות שמותנית בהיות ישראל מנצח במלחמה. מדובר בהזדהות טוטאלית, ללא תנאים מוקדמים.
ושמא אין זה מקרה, שהתורה מדגישה לנו שיתרו בא אל משה "אל המדבר, אשר הוא חונה שם הר הא-להים". יתרו יודע שבני ישראל מצויים ב"מדבר", מבודדים ונבדלים משאר העמים, חסרי בית ומולדת. הוא גם יודע, שהם חונים לפני "הר הא-להים", שבו עתידים הם לקבל על עצמם עול מצוות וחובות. אף על פי כן אין הדבר מרתיע אותו. וכפי שפירש רש"י: "בשבחו של יתרו דיבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תהו". יתרו עוזב את כהונתו הרמה במדיין, את התנאים הנוחים (מן הסתם, בימינו היו מתארים את המשרתים המקיפים אותו, ואת הוילה המטופחת, בת עשרת החדרים, האח המעוצב, וברכת השחייה והג'אקוזי המעודן שהותיר מאחוריו במדיין) כדי להזדהות עִם עַם עבדים שזה עתה יצא ממצרים, ונושא בשורה חדשה לעולם: לא עוד שעבוד! לא עוד משטר עריצים! אלא משטר של חירות ושמירה על זכויות האדם.
אכן, גם חידוש הקשר בין הסב-החותן לחתנו, אינו מביא את השניים לתמימות דעים. בניגוד למנהג רווח בימינו, שבו מקיף מנהיג את עצמו בלהקת אומרי "הן", החגים סביבו כל העת, מתחנפים, מריעים ומצדיעים לכל תנועה של ה"בוס", יתרו אינו מהסס לבקר את משה.
יתרו יודע, שגם מנהיג הדור, אדון הנביאים, איש הא-להים, אינו חף מטעויות. גם עושה הנסים, שהוציא את עמו משעבוד לגאולה, עשוי להיכשל בקטנות. לצד הרעפת תשבחות, ובשוך חגיגות הניצחון, יתרו עומד ומתריע, מזהיר ומבקר.
אכן, אין זו ביקורת לשמה, שתכליתה רק הטחת בוץ במנהיג ותביעה להדחתו המיידית. בתחילה עומד יתרו ומתבונן: "וירא חותן משה את כל אשר הוא [=משה] עושה לעם".
גם לאחר מכן, כשגילה ליקויים ופגמים, אין הוא ממהר להסיק מסקנות נמהרות. הוא מבקש הסברים, שמא מראה עיניו מטעה אותו: "ויאמר, מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם: מדוע אתה יושב לבדך, וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב".
ורק לאחר מכן, משלא השתכנע בצדקת ההסברים, משמיע יתרו את דברי הביקורת שלו: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה".
ברם, גם כאן, אין הוא מסתפק בהטחת האשמות, בהשמעת ביקורת לשמה, אלא מציע חלופה טובה יותר: "עתה שמע בקולי איעצך,ויהי א-להים עמך".
משנשמעת ביקורת בונה זו, ועיקרה רפורמה מקיפה ורבת השלכות במערכת המשפט, מוכן גם המבוקר, בלב פתוח ובנפש חפצה, להשתכנע: "וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר".
משה אינו רק מקשיב (או, כמנהג ימינו, עושה עצמו מקשיב), אלא מוכן גם ליישם את המלצות המבקר. הרבה דו"חות ביקורת נערמים על מדפי משרדים, מעלים הררי אבק, ומושמים בפינה נשכחת דקות לאחר שניתנו.
לא כן נוהג משה רבנו. הוא יודע היטב שהביקורת לא נועדה רק לשם הדחתו, או לשם כותרות החדשות של יום מחר. משה יודע שביקורת זו נאמרה בתום לב, מתוך רצון לשפר ולשכלל, ודברים היוצאים מן הלב – סופם שייכנסו אל הלב.
כך, בימים ההם, ולוואי ונלמד מהם שיעור גדול, לימינו אנו.
(יתרו תשסז)
