הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)על אף שהקדיש הינו תקנה מאוחרת, בתודעה הציבורית הוא זכה למעמד גבוה ביותר. האבלים רואים באמירתו את המעשה החשוב ביותר שבו הם מבטאים את אבלותם ואולי גם מועילים בכך לנשמת הנפטר. ואולם, דא עקא, שרוב ככל מי שאומר קדיש – כולל אלו שרגילים בו – לא תמיד מבינים מה הם אומרים. סקר קטן שערכתי גילה שרבים אינם יודעים מה פירוש המילים "כרעותיה" או "בעגלא", ובכלל לא ידעו לענות על השאלה מהו תוכנו של הקדיש. הסיבה לכך פשוטה: השפה הארמית, שפתו של הקדיש, אינה שגורה בפי רבים. אנשים מתייחסים אל הקדיש כטקסט קדוש ובעל משמעות אבל לא באמת מבינים למה ומדוע. הבעיה מחריפה אצל ציבור שאיננו בעל רקע דתי. מביך לעתים לראות כיצד אבלים מסתבכים עם המילים הארמיות הלא-מוכרות ומשקיעים יותר מאמץ בלהגות אותן נכון (דבר שלרוב לא קורה) מאשר להבין מה הם אומרים.
מאליה צומחת אפוא התהייה: האם לא הגיעה העת לתרגם את הקדיש לעברית?
תקנה לקטנים
כאמור, מקורו של הקדיש לא לגמרי ברור. בתלמוד הבבלי מוזכר במספר מקומות מעלת אמירת המשפט "יהא שמיה רבה וגו'", אך המונח קדיש או נוסחו המלא אינם מוזכרים. במסכת סופרים (כא, ו) הוא מוזכר כמי שנאמר לאחר קריאת התורה, ובבבלי סוטה (מט, א) מוזכר שהוא נאמר לאחר דברי אגדה. כנראה שדרכו אל התפילה כך הייתה: בתחילה היה נהוג לאמרו רק לאחר דברי אגדה, ועם הזמן הוא נכנס אל סדר התפילה כטקסט המפריד בין חלקיה.
וכיצד הגיע הקדיש אל האבלים? כאן מדובר על תהליך יותר מאוחר. לא התלמוד, לא הרמב"ם, ואף לא ר' יוסף קארו בשולחן ערוך קושרים את הקדיש אל האבלים. קשר זה נעשה רק על ידי מקצת חכמי ימי הביניים ומקובלים שונים, שבעקבות מקורות אגדיים כתבו שבאמירת הקדיש מעלה ומתקן היתום את נשמת אביו הנפטר. הרמ"א הזכיר זאת להלכה (יורה דעה שעו, ד):
"ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב… וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם… והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט אבל לא נהגו להתפלל… אבל בימות החול, מי שיודע להתפלל, יתפלל ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים".
שני דברים חשובים יש ללמוד מכאן: א. הקדיש הוא לא הדבר החשוב באבילות. עדיף לשמש כחזן מאשר לאמרו. ב. הקדיש יתום לא נתקן מלכתחילה אלא לקטנים. מהנתון השני עולה שכוונת המשורר הייתה שנוסח הקדיש יהיה בשפה המדוברת, הידועה לקטנים. בימינו, ללא ספק, השפה המדוברת היא עברית.
בשביל עמי הארצות
השאלה המרכזית בענייננו היא מדוע הקדיש מנוסח מלכתחילה בלשון הארמית. האגדה הראשונה בתלמוד הבבלי (ברכות ג, א) מספרת כי "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך". כאן המשפט 'יהא שמיה רבה' מובא בחלקו בלשון עברית ואולי הדבר מעיד על נוסח מקורי עברי של הקדיש.
אך מדוע שיתורגם הקדיש לארמית? תוספות (ברכות שם) מביאים הסבר שהיה נפוץ בימיהם ולפיו לשון התרגום נועדה שהמלאכים לא יבינו תפילה נאה זו ולא יתקנאו בנו (על פי האמונה שאין מלאכי השרת מבינים בלשון ארמית; ראה סוטה לג, א). אך ר"י דוחה הסבר זה בטענה "שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי". לכן הוא מביא הסבר פשוט יותר, ולפיו לפי "שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם".
קל לראות שההסבר האחרון הפוך לחלוטין מזה הראשון. בעוד שלפי הראשון הקדיש נאמר בארמית בגלל מעלתו הגבוהה, לפי האחרון אמירתו בארמית נועדה שדווקא עמי הארצות, שזוהי שפתם, יבינו אותו. מה אם כן עלינו לומר בעידן שבו הארמית כבר מזמן איננה השפה המדוברת ואילו לשון הקודש היא הרווחת בקרב הציבור? האם אין זה ראוי להחזיר את הקדיש ללשון העברית?
כמדומה שלגבי הקדיש הנאמר בתפילה, הצורך פחות דחוף, שכן בדרך כלל הקדיש שם שגור על לשון החזן ולרוב גם בעל התפילה מבין מה הוא אומר בו. אבל אצל האבלים העניין שונה. שם רבים מהציבור הכללי אומרים אותו, וכאמור, לא רק שאין הם מבינים מה הם אומרים, הם גם שוברים שיניים כדי להוציא את המילים בצורה נכונה. האם לא היה יותר טוב לו כולנו היינו אומרים אותו בעברית, וכך אולי גם מזדהים לפחות במקצת עם מה שאנו אומרים?
בל נקל ראש בתפילה הנוגעת לייחוד שמו של הקב"ה. מי שמאמין במעלתה של תפילה זו, ובכלל בהשפעה שיש לה על עולם הנשמות, ראוי שהוא וכל עם ישראל יגיד אותה בלב שלם. וזה אינו אפשרי אלא כשאומרים אותה בשפה המובנת לכולנו.
(תצווה תשעו)
