הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)הרב אליעזר שנוולד
הכתוב מתאר דו-שיח קשה בין משה רבנו לקב"ה על רקע ההרעה בשעבוד, והפער שבין הציפיה של משה רבנו מאופן התנהלות הגאולה, לבין ההנהגה האלקית בפועל: "למה הרעותה לעם הזה, … ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך!" (שמות ה כג). ותשובת הקב"ה, שמבחינת הראיה האלוקית זוהי המתכונת המיטבית להשגת המטרה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שם). דווקא מה שנראה כדבר שמרחיק את הגאולה מקרב אותה: "לא כמו שאתה סבור שרעה זו הוא רק לרעתם ולא לטובתם, ומשום הכי אתה מתרעם על הסתר פנים. לא כן הדבר! דוקא עתה תראה. במה שהרעו לישראל נתקרב זמן הגאולה וכו' מה שלא היה אפשר מקודם" (העמק דבר שם).
הכתוב מתאר דו-שיח מעין זה גם אח"כ בשנות הנהגתו של משה במדבר. מה מקומו של שיח זה? האם משה רבנו, גדול הנביאים והמאמינים לא היה אמור לקבל בהכנעה את דרכיה של ההנהגה האלוקית?! ומה ביקשה התורה ללמד אותנו מכך לדורות?
התורה מבקשת ללמד אותנו שיש מקום לתבונה האנושית, להנהגה ולאסטרטגיה האנושית, ולזווית המבט שלה על התנהלות המציאות. אולם יש לה מגבלות כאשר היא מתנגשת עם התכנית האלוקית.
הרלב"ג מבאר שהתורה באה להנחותינו כיצד להתנהל גם בעולם המעשה ולא רק בעולם הרוח. הכתוב מתאר את מכלול ההיבטים בהנהגתו של משה רבנו ובדמותו. אולם בבואנו ללמוד ממנה, אנו מתמקדים בעיקר בדמותו הרוחנית הענקית, המאפילה על השאר. זוהי החמצה גדולה. במיוחד בעידן של בשלות להנהגה אמונית שזקוקה לכלים אסטרטגיים אמוניים. אסטרטגיה רגילה ניתן ללמוד מכל אחד – אסטרטגיה אמונית עלינו ללמוד ממי שהיו כאלה, ובראשם, משה רבנו.
משה רבנו גדל דווקא בבית פרעה והתמנה שם לתפקיד בכיר (רש"י שמות ב יא). בכך רכש כלים אנושיים מתקדמים של הנהגה ואסטרטגיה שישמשו אותו בתפקידו כמנהיג של עם ישראל. "כי הוא נתגדל ראשונה בבית המלכות אשר לפרעה, כדי שילמד טכסיסי המלוכה ודרכי ההנהגה והמלכות" (אברבנאל שמות ב יא, וא"ע שם ג). אולם מנהיג אמוני שמודע לתווך האלוקי שבו הוא פועל, אינו אמור לאפס ולאיין את התבונה האנושית. הוא אמור להשתמש בכל הכלים הללו, עד מקום שבו מסתבר שההנהגה האלוקית פועלת בדרך אחרת, או שההיגיון האסטרטגי האנושי מתנגש התנגשות חזיתית עם התכנית האלוקית. או אז התבונה האנושית חייבת להכיר במגבלותיה שכן המהלך האלוקי הוא הקובע.
אצל משה רבנו ומנהיגים שהיו נביאים הדבר פשוט יותר. אולם בדורנו כיצד ניתן לדעת שמגיעים לקצה התחום של האסטרטגיה האנושית? – כאשר נתקלים במציאות רבת עוצמה שאין בכוחנו וביכולתנו לשנותה. "ו'מניעת היכולת' היא לנו לעדה על 'חפץ ה". ו'מניעת החפץ' יש לה הרבה דרכים, לפעמים מניעה מעשית וכו' ולפעמים מניעה רוחנית, וכו'. וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעיתים כאלה" (הרב קוק זצ"ל אג"ר ח"א עמ' כ').
אמנם קשה לסמן את הגבול בין 'חוסר יכולת' ובין 'יכולת' שניתן להשיגה במאמצים על אנושיים. בעיקר במצבי – אין-ברירה, עם הגב אל הקיר. כשהימנעות מהתמודדות תגרום לפגיעה. (כחשמונאים או במלחמות ישראל). אולם אין בכך כדי לפטור את עצמנו מלנסות לבחון זאת.
לאסטרטגיה האנושית כמה נטיות מסוכנות: היא נוטה ללקות בשיכרון כוח. כאשר היא ניצבת בפני בעיה מיידית היא נוטה "לעשות", גם אם העשייה חסרת סיכוי, או שנעשית בעוצמה חורגת מהגבולות העלולה לגרום לנזק עצמי. התורה מלמדת שכשם שצריך לפעול כשאפשר, כך צריך להימנע כשאי אפשר. מקבלים שכר על הפרישה כשם שמקבלים שכר על הדרישה.
(וארא תשעה)
