הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)מאמרינו מוקדשים להתבוננות בפרשה מזווית מבט אסטרטגית, לבירור מהם 'אבני היסוד' של האסטרטגיה הלאומית באספקלריה תורנית. זאת בשל הצורך החיוני בפיתוח חשיבה אסטרטגית בדורנו, בעת שאנו נדרשים לקחת אחריות על תהליכים גורליים בעם ישראל. הצורך ניכר בכל תחום בחיינו, הפרטיים והלאומיים.
מקובל לחשוב שנקודות המוצא של האסטרטגיה, נמצאות בפן האירגוני של התהליכים, ובאמצעותם ניתן להשיג יעדים כלליים ארוכי טווח ורחבי היקף. אולם אחת מאבני היסוד של ה'איסטרטגיה באספקלריה תורנית' היא שילוב של פרקטיקה עם עולם של אמונה וחזון. עם האתוס הייחודי של עם ישראל. אלה אמורים לבוא לידי ביטוי גם בשלב הגדרת היעדים האסטרטגיים, וגם בשלבי ההתנהלות להשגת היעדים. במבנה הציבורי והמדינתי הייחודי, ובאופן עיצוב המוסדות החברתיים והשלטוניים.
האתוס הייחודי של עם ישראל עוצב בשנות הגלות במצרים, ביציאה ממנה, במעמד הר סיני ובמדבר. במצרים נקרא לראשונה כעם "הנה עם בני ישראל" (שמות א ט).
הגלות והשעבוד במצרים והיציאה ממצרים חרטו את רישומם העז באופייה של האומה ובהתנהלותה לנצח.
חכמנו נחלקו בשאלה האם גלות מצרים הייתה חלק מתוך תכנית אלוקית מלכתחילה, או סיטואציה שעם ישראל נקלע אליה בעקבות בחירה אנושית, חטא, התנהלות וכו' (סיכום הדעות באברבנאל בראשית פ' טו, ובפ' לח). בהתאמה לכך חלקו בשאלה האם הנבואה על השעבוד בברית בין הבתרים הייתה סוג של "גזירה אלוקית", או שהייתה גילוי נבואי של העתיד, בהתאם להתנהלות עם ישראל.
מבין הסוברים שהגלות והשעבוד היו סיטואציה שעם ישראל נקלע אליה בעקבות בחירה אנושית, היו שיחסו זאת ל'חטא' של אברהם אבינו (נדרים לב א, רמב"ן בראשית יב י), יש שיחסו זאת למכירת יוסף (אברבנאל שם), יש שיחסו להפרת ברית המילה (שמו"ר א, ח) ולהיטמעות בתרבות המצרים (ילק"ש שמות קסב) עד כדי עבודת אלילי מצרים (ספורנו בראשית טו יג).
ומהם שסברו שלא הייתה תוצאה של חטא אלא של התנהלות העם:
"שגלות מצרים לא היה עונש עוון כלל, ושלא נגזר עליו גזרה מאת השם. ושמאמר: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" – הוא הגדת העתיד, שהגיד לו שזרעו ירד מצרים מפני זלעפות רעב. ושאחרי מות שמה השבטים וכו' – בניהם וזרעם יתלכלכו בלכלוכי מצרים ועבודותיהם הזרות ותסור מהם השגחת השם. וכו'. יתגברו עליהם המצריים בזדונם ורשעתם" (דעת הר"ן אברבנאל שם).
ומאידך היו מבין החכמים שסברו שהשעבוד היה סוג של "גזירה אלוקית" שאין אנו מסוגלים להבין בתבונתנו האנושית המוגבלת את יעודה, ללא קשר להתנהלות של עם ישראל:
"הנה התבאר מזה כולו, שגלות מצרים היה בגזרת השם" (אברבנאל שם).
אולם היו שביקשו לתת טעם לדבר. שבאופן הזה הקב"ה ביקש לעצב את אופיו הייחודי של עם ישראל:
"שכמו שבאיש הפרטי יעברו עליו בנעוריו כמה יסורים ומכאובים, אם בעת הולדו אם אח"כ מצמיחת השנים והחלאים וכו', למען יזכך חומרם וירגישו אור נפשם וכו', כן האומה אשר בחר ה' לסגולתו שם אותה תחלה בכור הברזל לצרף סיגי החומר ולזככה ולטהרה ע"י עוני ומכאובות, וכו' (מלבים בראשית טו יג).
זכרון השעבוד ורישומו עוגן במצוות רבות במצוות התורה, הפרטיות והלאומיות: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". אנו מצווים על זכרון יציאת מצרים פעמיים ביום ובאופן מיוחד על סיפור יציאת מצרים בליל הסדר. את 'לפיד' הזכרון הזה אנו מצווים להעביר למשמורת מדור לדור: "והגדת לבנך". והוא מונצח במועדי ישראל: "זכר ליציאת מצרים".
זכרון יציאת מצריים הטביע באומה הישראלית את ההסתייגות מתופעת העבדות האנושית – והשליטה של אדם בזולתו לצרכיו. אולם מעל לכל את ההתנהלות מתוך רגישות מיוחדת לעוול ודאגה לחוליות החלשות שבחברה. בכולן צוותה התורה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה, טו. טו טו, כד כב).
(בא תשעה)
