כניסה ללא רשות

הפטרת פרשת "החודש" עניינה הכנת העם למועדים במקדש, וביניהם קרבן המוקרב בראש חודש ניסן:
" כֹּה-אָמַר ה', בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תִּקַּח פַּר-בֶּן-בָּקָר תָּמִים; וְחִטֵּאתָ אֶת-הַמִּקְדָּשׁ…" (יחזקאל, מ"ה, י"ח).
כה יפה היא השפה העברית המאפשרת שימוש בביטוי "וְחִטֵּאתָ"- הדומה לחטא – במשמעות הפוכה של יצירת טהרה…
בהמשך ההפטרה, מובא פסוק סתום ומעורר תמיהה: " וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ, מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי; וְכִפַּרְתֶּם, אֶת-הַבָּיִת" (שם, פס' כ').
מפרש המצודת דוד במקום: " רצה לומר, הקרבנות הללו יבואו להסיר העוון מאיש שוגה ומפתי… ממי שנכנס במקדש במקום שאין לו רשות ליכנס ועשה זאת בשגגה או בסכלות הדעת".
רעיון שהתעורר בי בעת קריאת פסוק זה ופרשנותו, נוגע לגבולות ולשמירה על מרחב של קדושה.
להיכנס בלי רשות
כניסה למקום ללא רשות, יש בה, לתפישתי, חוסר הבנה של גבולות וטשטוש ההבדל בין קודש לחול.
במסגרת עבודתי כפסיכולוגית, אני חוקרת לעיתים את תרבות הכניסה לחדרים הנהוגה בבית ומבקשת להבין באמצעותה מהו המסר שמעבירה דלת סגורה לבני המשפחה וכיצד נתפשים שם ערכים כמו פרטיות, אינדבידואליזם, חשיפה, שיתוף וצניעות. בהקשר זה אשאל האם המתבגר/ת נועל/ת את חדרו/ה, האם חדר השינה של ההורים (והמיטה שלהם) הנו "שטח סגור/ קדוש" בפני הילדים, מהי מדיניות חדר האמבטיה, הארונות והחפצים האישיים, דלת הכניסה לבית וכד'.
למשפחות בהן הכל של כולם וכל הזמן ונעדרת בהן פרטיות, אציע תכנית התערבות שמטרתה הגדרה ויצירה של גבולות – "אזורי קדושה" וגם היררכיה, בהם יוכל להתקיים מרחב אישי ו/או זוגי. במשפחות בהן הכל אסור וממודר, יש מקום להבניית אזורי שיתוף, מעבר ומפגש.
אך לא רק למרחב פיסי נדרשת רשות כניסה. גם כניסה אל חייהם ונפשם של אחרים, צריכה רשות וצניעות. רכילות, לשון הרע, מציצנות, הלבנת פנים, התערבות ביחסים שבינו לבינה, לקיחת בעלות ו/או שיפוט מחמיר ומאשים והסקת מסקנות נמהרת לגבי הילדים, בני הזוג, ההורים וכל אדם, כל אלה מהווים לתפישתי כניסה גסה אל מרחב פרטי. חילול הקודש.
***
כולנו שוגים בכניסה למקדש. התורה מתריעה על כך, מלמדת אותנו דיני טומאה וטהרה ומתנה את יציאתנו לחירות, בהבנת משמעותם של גבולות ובחובת החיטוי והכפרה.
(וקה"פ תשעז)