ד"ר יצחק קניגסברגבמבט שטחי נראה שקריעת ים סוף נוגדת את חוקי הטבע, שעל פיהם מתנהל העולם, דבר יום ביומו – האומנם ?!
את המשנה באבות (פרק ה' משנה ו'): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון" וגו' מפרש הרמב"ם כך: "שבראשית עשיית הדברים הושם בטבעם שייעשה בהם כל מה שייעשה, בין שהיה הדבר אשר ייעשה – תדיר, והוא הדבר הטבעי, ובין שהיה לעתים רחוקות, והוא המופת. ולפיכך אמר שביום הששי הושם בארץ שתשקע בקורח ועדתו, ובבאר שתוציא המים, ובאתון שתדבר וגו'. ושמא תאמר: ואם המופתים כולם הושמו בטבעי אותם הדברים מששת ימי בראשית – למה יוחדו אלה העשרה? דע, שהם לא יוחדו לומר שאין שם מופת שהושם בטבע הדברים מששת ימי בראשית זולת אלה, אלא אמר שאלה בלבד הייתה עשייתם בין השמשות, ושאר המופתים אמנם הושמו בטבע הדבר אשר נעשו בו בראשית היעשותו. למשל אמר, כי ביום השני, בעת היחלקות המים, הושם בטיבעם שייבקע ים סוף למשה, והירדן ליהושע, וגו', וכן שאר המופתים, חוץ מאלה העשרה".
כיצד ניתן להסביר: "הושם בטיבעם שייבקע ים סוף למשה" על פי חוקי הטבע הידועים לנו כיום?
תיאור קריעת ים סוף עולה מן הפסוקים הבאים: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד'), ומשירת הים: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם" (שם טו'). בשלב הראשון הקב"ה הביא רוח קדים עזה וחמה שמקורה במדבר. הרוח הייתה ממוקדת לרצועת השביל, שדרכו היו צריכים לעבור בני ישראל בתוך הים ביבשה. עקב הלחץ העז, המים התפצלו ויצרו שני קירות מים, וביניהם שביל מעבר יבשתי, בדומה לתופעה של חשיפת תחתית הצלחת, בזמן הנשיפה לקירור המרק. קירות מים אלה יכלו לעמוד, כל זמן שנשבה רוח הקדים העזה. לרוח עזה כזאת בני ישראל לא יכלו להיכנס, והיה צורך לייצב את קירות המים. את זאת עשה הקב"ה בעזרת רוח נוספת המתוארת כאן כ "רוח אפיך", שמקורו בהרי ההימלאיה או בערבות סיביר. הטמפרטורה במקומות אלה מגיע לכדי 40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. רוח ממוקדת בטמפרטורה כזאת, שעברה בשביל המעבר שיצרה "רוח קדים" , הקפיאה את קירות המים: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם". לאחר ששככו הרוחות: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". לאחר יציאת בני ישראל מהים וכניסת המצרים לתוכו: "וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת". בשלב הראשון עמוד האש המיס חלק מקירות הקרח, ובכך הפך את שביל המעבר לבוץ עיסתי, שהסיר את אופן מרכבות פרעה. בשלב השני עמוד האש המיס לגמרי את קירות הקרח: "וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו" (שם יד').
את נס קריעת ים סוף ניתן לאפיין, לא כפעולה על טבעית, אלא כפעולה של העצמת כוחות הטבע על ידי הקב"ה :"רוח קדים עזה", ובעיתוי המושלם לביצועו, על פי צו אלוקי ביד משה: "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" – בתחילת התהליך, ו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו" – בסופו של התהליך.
(בשלח תשעה)
